תולה את החולצה

 

"שמונה עשרה שנה אני בודק את עצמי כל הזמן, ואין רגע שאני לא חושב אם אני עושה את התפקיד שלי או לא, אם אני משפיע מספיק או לא", אומר יאיר שחל, מזכ"ל תנועת בני עקיבא, בראיון סיכום רגע לפני שהוא תולה את החולצה התכולה עם השרוך וממשיך לתפקיד הבא, הפעם מחוץ לתנועה.

אין ספק, לכולם קל הרבה יותר עם ראיון פרישה מחויך. אבל ביקשנו משחל להניח את הקלישאות בצד, לדבר פתוח ולשים על השולחן את האתגרים, הקשיים וחילוקי הדעות. לא קל לו עם הביקורת, ותגובתו עליה נשזרת בין השיטין של תשובותיו, אולי דווקא בשל התביעה המתמדת שלו מעצמו והרצון לצאת ידי חובת כל הצדדים. עם זאת שחל עונה בכנות ומספק הסבר לכל שאלה שעלתה, ונראה שבכל נושא הושקעה מחשבה יסודית טרם קבלת ההחלטות.

יאיר, שימשת בתפקידים שונים ומגוונים בבני עקיבא לא מעט שנים. איך אתה מסכם את התקופה הזאת?

"שמונה עשרה שנה במקום אחד זה המון. שימשתי בחמישה תפקידים שהם ממש עולמות שונים לחלוטין". שחל היה רכז מחוז דרום בתנועה בימי ההתנתקות, ראש מחלקת מפעלים, סמזכ"ל חינוך והגשמה וסמזכ"ל כספים בתנועה.

"השנה הראשונה שלי בבני עקיבא הייתה לפני הגירוש מגוש קטיף", הוא אומר ורומז לתמורות הגדולות שעברה מדינת ישראל בשנים הללו. "מאתגר להיות אחראי לתנועה שלמה. להיות אחראי שכולם ירגישו טוב בשולחן המשפחתי הגדול שלנו, ועובדתית כולם מרגישים הרבה יותר טוב במקום הזה שנקרא בני עקיבא".

"כשנכנסתי לתפקיד ישבתי עם ראשי ישיבת הר המור בשיחות מאוד עמוקות. רציתי פשוט לשבת עם כולם, לשמוע ולהשמיע ולהתלבט ולהפוך אותם לשותפים במעגל אחד בלי לתת לאיש לברוח"

שלי ושלהם

הקיטובים בחברה הישראלית טורדים את מנוחתו של שחל, והוא רואה בבני עקיבא את מוקד החיבור: "פעם טענו שבני עקיבא קשורה לישיבה כזו או אחרת, והעולם הרבני מקוטב בתוך המאבקים האלה שמטלטלים אותנו, אבל אנחנו מצליחים לשמור על חיבורים מקצה לקצה. כמעט כל הקצוות נמצאים אצלנו. הכי קל לקחת כיוון מסוים וללכת איתו, אבל האם אנחנו מאמינים שזו אחריות שלנו? יש מתיחויות בתוך עולם התורה שלנו, ואנחנו תלמידים של אותם תלמידי חכמים, משמשים אותם בענווה ורוצים לחבר את כולם ביחד".

אתה מרגיש שלכולם יש מקום היום בבני עקיבא מבחינת העולם הרוחני וההלכתי שלהם?

"רק בשבוע שעבר הייתי אמור להגיע להר ברכה, כי גם שם רוצים את הקישור והשייכות התנועתית. גם ברמת הסניפים אנחנו יותר מגוונים. מספר הסניפים הנפרדים גדל בשלושים אחוז. אנחנו מגיעים היום לטווח גילים רחב יותר בעבודה עם 1,200 סטודנטים שמרגישים בבית במקום רוחני אחר. הצלחנו ליצור משהו הרבה יותר מחובר בעשור האחרון עם כל האתגרים שעמדו בפני הציונות הדתית. רק התחזקנו, וזו חתיכת הצלחה.

"כשנכנסתי לתפקיד", הוא מגלה, "ישבתי עם ראשי ישיבת הר המור בשיחות מאוד עמוקות. רציתי פשוט לשבת עם כולם, לשמוע ולהשמיע ולהתלבט ולהפוך אותם לשותפים במעגל אחד בלי לתת לאיש לברוח. בשיחה אתה מגלה שכולם מדברים על בני עקיבא שלהם, ולך יש פריבילגיה לחבר אותם לדילמות העכשוויות. הייתה להם גם הבנת המורכבות שאנחנו נמצאים בה".

"אנחנו נמצאים היום בכמה מלחמות. אני מוכן להתווכח איתך מה היא המלחמה העיקרית. לדעתי המחויבות לתא משפחתי היא המלחמה הגדולה ביותר"

סופגים באהבה

בשל צורך שעלה מהשטח, בשש השנים האחרונות פתחה התנועה – שנחשבה לשדכן הגדול של הציבור הדתי-לאומי – סמינריון נפרד לבנים ולבנות. "היו סניפים שלא הצלחנו לחבר עד אז. עכשיו מספר החבר'ה שיוצאים למחנות קיץ ולמסעות בבני עקיבא לעומת תנועות אחרות הוא פי שלושה". על המשפט הבא שאמר שחל הוא חזר בהמשך הריאיון כמה וכמה פעמים: "אני בעד שלא ננפנף בדגלים, למרות שאנחנו בעולם מאוד תקשורתי. ככה יכולנו לחבר יותר גוונים לתוך בני עקיבא בלי לקבל צעקות מהקצוות".

לאורך השנים האחרונות נמתחה ביקורת על התנועה. טענו שהיא איבדה את דרכה ואת ייחודיותה, שהיא כבר עוסקת פחות בחלוציות ומתמקדת בחסד, עזרה והתנדבות.

שחל דוחה את הטענה: "צחקתי על מי שאמר את זה אז. הנתונים מראים שהאחרונה שאיבדה את הדרך זו בני עקיבא. להפך, אנחנו הצלחנו לשמור על הדרך. אנחנו עובדים עם אוכלוסייה מסורתית, מספר הקומונריות שלנו שעושות שנה שנייה הוא הרבה יותר גדול, הצלחנו לעבוד עם בוגרים ששום מערכת ציונית-דתית לא מצליחה לעבוד איתם במסות כאלה, שמנו על השולחן את נושא הרווקות המאוחרת והשידוכים.

"תאתגרו אותי, אני מוכן לענות. אנחנו יודעים לספוג, והכול באהבה, אבל בעיקר יודעים לעבוד ולא לדבר. לכן יכולנו בנושא של המשפחה ובנושא של התורה והמצוות לחבר לאותו שיח את כולם, גם את הליברליים ביותר וגם את השמרנים ביותר. זו הצורה המיוחדת לנו. זה התבלין שבזכותו אנשים מרגישים בבית. אנחנו אנשים נחמדים ולא אנשי מלחמות", מעיד שחל על עצמו ונדרש לקולות שביקרו את מדיניות התנועה: "הכי קל ליצור תקשורת צהובה".

נראה שיש פער בין האידיאל של הרב נריה להקים בתים של תורה ויישובים של תורה לבין המציאות היום.

"בסוף הרצון הוא להושיב את כולם סביב אותו שולחן. חרד"לים, לייטים וכל הקצוות. לתת לכל סניף ולכל מקום את ההתאמה שלו לגוון של אותו אזור. לא צריך לצעוק כל הזמן בקול גדול, כי בסוף התנועה גדלה ובני עקיבא נמצאת בכל מקום באופן חיובי, גם בעשייה בקהילות וגם ביישוב ארץ ישראל".

"בכל נושא ההתיישבות בארץ ישראל, וגם לדוגמה בסוגיית אביתר, מי היה שם כל הזמן ומתואם עם תנועת נחלה? אנחנו היינו שם, הקומונריות ורכז המחוז. יש מורכבויות חוקיות שאנחנו מוגבלים בהן, וצריך לדעת איך ומה לעשות. יש מחירים שאני מוכן לחיות איתם באהבה. האמירה המשמעותית נחשבת בנאלית ומשעממת"

מלחמה ושלום

היות שבני עקיבא היא תנועה כל כך גדולה, ותיקה, רחבה ומושרשת בציונות הדתית, התחושה היא לעיתים שבשל הרצון להושיב את כולם סביב אותו שולחן יוצא שתפסת מרובה לא תפסת והחזון מתפספס.

"אני מבין מה שאת אומרת, זה קול ששמעתי מ'עולם קטן' שש שנים. אבל קחי שש שנים אחורה: עסקנו בנושא של הרחבת מעגלים כשהציונות הדתית הייתה עסוקה בהתכנסות פנימה. עסקנו בנושא מחויבות למצוות ושמנו את זה על השולחן בנושא 'גדול המצווה ועושה'; שמנו את נושא המשפחה בהקשרים שחשבנו שנכון ללכת עליהם כשמעטים עשו זאת".

בחרתם לדבר על המחבר, אבל היום אנחנו נמצאים בקרב תרבות, והמציאות מקדימה אותנו בכמה וכמה צעדים.

"אנחנו נמצאים היום בכמה מלחמות. אני מוכן להתווכח איתך מה היא המלחמה העיקרית. לדעתי המחויבות לתא משפחתי היא המלחמה הגדולה ביותר".

אולי נוח יותר להיות במקום הזה כדי שלא לעורר מהומה ולהישאר במתוק והמחבר?

"אולי זה הפוך? מי שרוצה לעורר דרמה הולך למקום הזה. מה שאני עושה זה לא מתוך מניפולציה אלא מתוך בחירה עמוקה. התייעצתי עם הרבה רבנים בתחום הזה, על המלחמה האמיתית. זה נשמע פחות מגניב, אבל לא ראיתי הרבה אחרים שהתעסקו בזה בעומק.

"מי אני לעומת הרב יגאל לוינשטיין, שמתעסק בזה הרבה?" שואל שחל ועונה: "הוא תלמיד חכם, אני יהודי פשוט. אני משמש בקודש של רבותיי, ובהתייעצות עם תלמידי חכמים בחרנו איך להתמודד עם הסוגיה הזאת בצורה הכי טובה.

"אפשר להגיד 'הייתם אנמיים'", הוא אומר. "אבל בשנתיים משבר קורונה, המערכות החינוכיות קורסות אחת אחרי השנייה, והמערכת שלא מפסיקה לפעול עם כל ההגבלות היא תנועת בני עקיבא. אז אולי זה לא מגניב".

מה יקרה אם תגידו באופן חד-משמעי מה הדברים שאתם מאמינים בהם?

"אין לנו בעיה להגיד, אבל האם הורים בבית צריכים להגיד הכול? יש לנו אחריות ציבורית. העולם שאנחנו נמצאים בו היום זה עולם שאם לא אמרת, לא עשית. מקובלני ממורי ורבי הרב דרוקמן לשאול לפני שאומרים משהו אם זה יועיל או לא. בעולם המשוגע שאנחנו חיים בו זו הבחנה בין העיקר לטפל".

"כדי שעצרת רבין תדבר גם על נושא שבת אני חייב להיות שם. בעצרת לפני שנתיים הוזכר נושא השבת בחברה הישראלית כי היינו שם. אם לא נהיה שם, יש לנו אחריות. זה עושה כאבי בטן, בוודאי, אבל זה התפקיד שלנו"

אולי כי נוח יותר להנמיך ווליום בדברים העקרוניים ולטשטש, ולעומת זאת להבליט את המקומות האפורים יותר שעליהם אין ויכוח.

"אנחנו מגבירים להט אידאולוגי בעשייה ומנמיכים ווליום בדיבורים בדברים שלא יאפשרו לדברים לקרות. אנחנו חיים בעולם הדיבור וגם בעולם המעשה, ולא כל הגופים נמצאים שם. בסוף אני חושב שאימדד או שההיסטוריה תמדוד את בני עקיבא במה היא עשתה, כי זה מה שקובע. אלו המפעלים שבהם היא הצליחה לפעול יותר בתוך המציאות. כמה אנשים בוחרים לחיות את חייהם לאור האידיאל? זה המדד שלנו".

מה עם האמירה הלאומית וחזון ארץ ישראל השלמה? בגירוש גוש קטיף התנועה עמדה מהצד.

"בכל נושא ההתיישבות בארץ ישראל, וגם לדוגמה בסוגיית אביתר, מי היה שם כל הזמן ומתואם עם תנועת נחלה?" שואל שחל, "אנחנו היינו שם, הקומונריות ורכז המחוז. יש מורכבויות חוקיות שאנחנו מוגבלים בהן", הוא מדייק, "וצריך לדעת איך ומה לעשות. יש מחירים שאני מוכן לחיות איתם באהבה. האמירה המשמעותית נחשבת בנאלית ומשעממת. גם בנושא המשפחה החלטנו לחבק את התא המשפחתי ממקום חיובי וטוב, אבל זה נחשב כאילו לא אמרתי אמירה.

"על כל מה שקורה בבני עקיבא העולם כולו רועש, ואני לוקח את זה באהבה, כי זה בגלל המרכזיות שלנו. זו תנועה שכולם רוצים להיות חלק ממנה וגם להשתמש בה, לכן שואלים אותנו למה הרב הזה ולא את הרב הזה ותופסים אותנו על כל דבר שנאמר וגם על מה שלא נאמר", אומר שחל ומודה שהביקורת התכופה מטרידה אותו מאוד. "אבל יש לי מזל אחד", הוא מסייג, "שיש לי מרא דאתרא שלי, מורי ורבי הרב אלישע וישליצקי זצ"ל, שהיה מורי ורבי שנים רבות, והרב דרוקמן.

"יש לציונות הדתית אוצר אחד שנקרא בני עקיבא. אין לה עוד אוצר כזה בשום מקום, ורוב גדולי תלמידי החכמים וגדולי הפוליטיקאים מבינים את זה, כי לציונות הדתית יש דרך ותפקיד בחברה הישראלית, דרך רוחנית, לאומית וכלל עולמית.

"האחריות הזו מובילה אותנו גם לשלם מחירים, כי זה תפקידנו. התורה השלמה ביותר נקראת הציונות הדתית, והגוף האחד שמצליח לחבר את כל החלקים הוא בני עקיבא. יש לנו אחריות כלפי יהדות התפוצות, כלפי עולים חדשים מכל גלויות העולם וכלפי הציבור הממלכתי או החילוני, שאני רוצה להיות חלק ממנו. כדי שעצרת רבין תדבר גם על נושא השבת אני חייב להיות שם. בעצרת לפני שנתיים הוזכר נושא השבת בחברה הישראלית כי היינו שם. אם לא נהיה שם, יש לנו אחריות. זה עושה כאבי בטן, בוודאי, אבל זה התפקיד שלנו".

"יש כתבות שלמות שמביאות עובדות סותרות על השאלה אם הציונות הדתית מצליחה או נכשלת בהחזרת הדתל"שים. הקול האמיתי שלנו הוא שאנחנו נותנים פתרון, וזו המהפכה של הקמת תנועת הבוגרים, להמשיך לעבוד גם בגיל הזה ולפתח את הועלם הרוחני והאידאולוגי שלהם"

במבט לעתיד, כמנהיג נוער, מה הקושי הגדול שלנו עם בני הנוער? ולאן אנחנו צריכים לקחת את הדברים?

"הקושי של הנוער היום הוא שהוא נמצא בגם וגם בכל מקום, בשפה של מאמר הדור. הוא גם בסמארטפון וגם ברמב"ם היומי, גם בישיבה וגם בתרבות במקום אחר לחלוטין בצורה מאוד קיצונית. זה לב ההתמודדות. בן אדם צריך לבחור מה הדרך שלו, והיום בזפזופ הוא עובר מצד אחד לשני. הוא יכול להיות הכי קדוש ולמצוא את עצמו במקום הכי רחוק מקדושה. התפקיד שלנו לא השתנה, כי אם אתה מאמין בנשמת האדם, זה לא משנה. כלי העבודה שלנו לא השתנו דרמטית, והם נתינת משמעות, שייכות ותפקיד.

"הוכח שכל מנגנוני ההגנה והחסימות כנגד העולם שבחוץ מספיקים חלקית. בעבר דיברו רק על חסימות בטלפון, היום מבינים שחייב להיות תהליך חינוכי תוך כדי החסימות והסינון. כי סינון לא יסנן הכול, ומה שהכי יכול לעמוד מול זה הוא המשמעות, התפקיד והשייכות של הנוער, להיות חלק מכלל.

"אנחנו נמצאים בעולם מאוד אישי, והקורונה הוכיחה לנו שאדם רוצה להיות חלק מכלל. לכן יש גידול של 20–30 אחוז בשותפות. יש הרבה יותר חניכים בסניפים, בסמינריונים. מספר היוצאים למחנות הקיץ הוכפל, שילש וריבע את עצמו. פתחנו סניפים בבתי ספר מסורתיים, ורואים חלקים גדולים יותר בעם שמתחברים לבני עקיבא".

סוגיית הדתל"שים כואבת לשחל מאוד. "הרגשתי שהשיח מאוד מספרי, ללא נקיטת פעולה אמיתית. לאט לאט החלטנו להחזיר את זה. גם אם זו נפש אחת. הצלחנו להשפיע שם. יש כתבות שלמות שמביאות עובדות סותרות על השאלה אם הציונות הדתית מצליחה או נכשלת בהחזרת הדתל"שים. הקול האמיתי שלנו הוא שאנחנו נותנים פתרון, וזו המהפכה של הקמת תנועת הבוגרים, להמשיך לעבוד גם בגיל הזה ולפתח את הועלם הרוחני והאידאולוגי שלהם. עולם המכינות התעורר לתוך עולם בוגרי הצבא, ואנחנו כבר שם בשקט. בשש השנים האחרונות עבדנו בשקט, וזו ההצלחה הגדולה ביותר, להרחיב את התנועה ולהפוך אותה להרבה יותר משמעותית".

"כמה בקשות היו שבני עקיבא תקרא להצביע או להתפקד לתנועה כזו או אחרת! כולם רוצים חלק מהנתח הזה של בני עקיבא. הרבה רבנים מנווטים את הספינה הזאת, לא רק כדי לשמור עליה אלא כדי לחזק אותה, וזה לא קל"

קפטנים רבים, ספינה אחת

בני עקיבא היא תנועת הנוער הדתי הגדולה בישראל. דורות גדלו וגודלו על ברכי ערכיה. לאורך הריאיון מודה שחל שמרכזיותה של התנועה היא שורש החלטותיו בנושאים הבוערים: "כמה בקשות היו שבני עקיבא תקרא להצביע או להתפקד לתנועה כזו או אחרת! כולם רוצים חלק מהנתח הזה של בני עקיבא. הרבה רבנים מנווטים את הספינה הזאת, לא רק כדי לשמור עליה אלא כדי לחזק אותה, וזה לא קל. זה כיף, אבל יש מלא מצפון בלילה".

מהם היעדים שאתה חושב שצריך לקחת אליהם את התנועה? יש דברים שניסית לאורך השנים לתקן ולא הצלחת?

"אין תחום שלא נגענו בו", אומר שחל ומתחבט בקול באיזה תחום בכל זאת לבחור, אם יש משהו ששאף לעשות ולא הספיק. "יש תחום שאנחנו כבר שנים מפספסים, וזה הנושא של יוצאי חבר המדינות, שאנחנו כציונות דתית בפיגור או בפער גדול בו. הפספוס הגדול הוא שהציונות הדתית הייתה חזקה בו מאוד בעבר, וזה ברח לנו בין האצבעות. יש לזה המון מחירים".

על הדברים שנמצאים בפיתוח בד' האמות של הנהלת התנועה ושחל כבר לא יזכה לראות מבפנים הוא מספר: "אנחנו בעבודה עם אגף הגשמה על גיל טווח הביניים, בין תנועת הבוגרים לתנועת הנוער, עם החבר'ה שנמצאים בשירות לאומי וצבאי, במדרשות ובישיבות. עכשיו מפתחים את המערך כדי להמשיך את ההתפתחות הרוחנית-חברתית במסגרות שאינן שלנו.

"אני בטוח שאראה מהצד עוד סניפים נפתחים, נפרדים ושאינם נפרדים, תוכניות מתפתחות ומגדילות את ההשפעה שלנו בארץ ובעולם. יהדות התפוצות או הגולה היא סוגיה שפרצה בשנים האחרונות, ויש חיבור חזק יותר עם תנועת בני עקיבא העולמית. את תוצאותיו נראה בעוד כמה שנים, כשיהיו הרבה יותר שליחים שיעבדו בקהילות שעדיין לא נמצאות בארץ.

"מותר לי להגיד קלישאה?" מבקש שחל לסיום. "האידיאל של בני עקיבא הוא לחנך דור נאמן ומסור לתורתו, לעמו ולארצו. האחריות שלנו היא שכל עם ישראל בארץ ובעולם יתחנך ויגלה בעצמו וירצה להיות חלק מהתורה הגדולה ביותר, שהיא דרכה של הציונות הדתית, ותפקידי לחולל את הדבר הזה תוך כדי התמודדות עם מציאויות מורכבות יותר משהיו לפני עשר ועשרים ושלושים שנה".