1.
אוכל הוא אחד הנושאים המרכזיים בפרשה. אוכל הוא אחד הנושאים המרכזיים בחיים. בפרשת השבוע שקראנו, פרשת עקב, מסופר לראשונה על המצווה לברך את ברכת המזון אחרי שאוכלים: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ – וּבֵרַכְתָּ". שמעתי פעם מהרב מיכי יוספי הצעה לראשי תיבות למילה מאכ"ל – מה, איך, כמה, למה. ארבע המילים האלה מלמדות על היחס הראוי למזון שאנחנו אוכלים:
מה – מה נכנס לפה? האם זה אוכל כשר, בריא ומזין?
איך – איך אנחנו אוכלים? בישיבה, ברוגע, לא תוך כדי מיליון משימות אחרות.
כמה – כמה אוכלים? "ואכלת ושבעת – וברכת". כלומר, לדעת לעצור כששבעים ולא להתפוצץ. לשלוט בכמויות ולא לתת להן לשלוט בנו.
למה – למה בכלל אוכלים? כדי שלגוף יהיה כוח לעשות דברים טובים. אפשר ממש לקדש את האכילה, אם האוכל מעניק לנו אנרגייה לפעול ולקדם את העולם.
בתיאבון. שבת שלום.
2.
"שלום, שמי יואל שטיינברג, אני מתנדב ב'איחוד הצלה בית שמש'. ביום שישי עשיתי עם אשתי קניות לשבת, וכרגיל לקחתי איתי את מכשיר הקשר. תוך כדי קניות קיבלתי קריאת חירום על התעלפות של אישה מבוגרת במרכז המסחרי. מיהרתי לשם עם עוד כוננים, טיפלנו באישה, ואחרי העילפון היא חוותה סוג של חרדה, היפר־ונטילזציה. החובשת דיברה איתה, ניסתה להרגיע אותה, ואז האישה ביקשה שישירו לה שירי שבת.
"ביומיום אני זמר, בדרך כלל אני שר כדי לשמח חתן וכלה. התחלתי לשיר לה "י־ה אכסוף". זה שיר שבת עתיק שאנחנו שרים בבית בכל שבת, והנה אני שר אותו באמצע מרכז מסחרי כדי לחזק את אותה אישה.
"הכוננים הצטרפו אליי, ולאט לאט ראינו את הצבע חוזר לפנים שלה. ממש ראינו אישה שמקבלת בחזרה את כל החיות שלה, ובתוך כמה דקות היא חזרה לעצמה לגמרי.
"אני מגיש עזרה בהמון מקרים, אבל אף פעם לא ראיתי דבר כזה. לימדו אותנו הרבה על כלים לטיפול במצבי חירום, אבל לא ידעתי ששירי שבת הם חלק מהכלים. בעצם, זה מה שהשבת עושה גם לנשמה שלנו, בכל שבוע. שבוע טוב".
3.
את נאום הפרדה של משה רבנו אנחנו קוראים בשיא החום והקיץ, כשמיליוני ילדים נמצאים בחופשה. פרשת עקב שקראנו בשבת שעברה מציעה כמה עקרונות זהב לחיים, שמתאימים מאוד לחופש הגדול:
- וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ – הכול זמין היום, יותר מאי פעם. כל הטוב וכל הרע. לא כל הזבל צריך להיכנס לנו לסלון, למכשיר וגם ללב. כמה קשה וכמה הכרחי לדעת לסנן, לפקח ולומר "לא".
- כִּי ה' אֱלֹוקיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה… אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ – אלפי שנים יהודים קראו בתורה את הפסוקים האלה וראו מהחלון את תימן או רוסיה. הם יכלו רק לדמיין. בחופש יש לנו הזדמנות לטייל ולהכיר מקרוב את הארץ הטובה הזו.
- עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה, וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה – כך הפרשה מתארת את אלוקים, הדואג לחלש ולנזקק, ומבקשת שנלך בדרכיו. בחופש יש אינספור אפיקים לחסד, צדקה, עזרה והתנדבות, גם בתוך הבית פנימה.
- פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים – הפרשה מתארת רגעי פיוס: אחרי חטא העגל ושבירת לוחות הברית, אלוקים נותן למשה את הלוחות השניים. פרשנינו לומדים מהסיפור הזה על חשיבות הסליחה והכפרה, על היכולת למחול ולהשלים. אנחנו בתקופה דחוסה, צפופה ומתוחה. לא משנה כמה רבנו וכמה כעסנו, תמיד אפשר לסלוח ולהתחיל מחדש.
חופשה נעימה.
4.
עשרות אלפים ליוו השבוע למנוחות את הרב שלום כהן, ראש ישיבת 'פורת יוסף' ונשיא מועצת חכמי התורה, שנפטר בגיל 91. שמעתי אותו בפעם הראשונה לפני שנים, כשנשלחתי לסקר כנס של ש"ס, ככתבת צעירה.
הרב עובדיה יוסף אמור היה להגיע לאולם, והרב כהן דיבר לפניו. באותם ימים חיפשתי בעיקר כותרות פוליטיות בנאומים האלה, אבל היום אני לא זוכרת איזו כותרת יצאה מהאירוע, רק רעיון תורני אחד על אמונה ועל ביטחון:
הרב כהן הרעים בקולו וציטט את הפסוק שמתאר כיצד מרים עומדת ליד היאור ושומרת מרחוק על אחיה, משה רבנו, כשהוא בתיבה: "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק – לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ". הוא חזר על הפסוק והסביר:
מרים לא סתם עמדה, היא ניצבה מרחוק, בקומה זקופה, לא בחשש. היא ידעה שבסוף יהיה טוב. היא הרי הייתה נביאה, וידעה שכל הנבואות על יציאת מצרים יתגשמו. היא לא עמדה שם בחרדה, אלא רק רצתה לדעת באיזו דרך תגיע הישועה, וגם כדי לפעול ולעזור, אם צריך. לבסוף אכן בת פרעה הגיעה לשם וראתה את משה בתיבה. מרים ניגשה והציעה שהוא יגדל אצל אימו בשנים הראשונות, וכך היה.
"אנחנו צריכים להאמין ולדעת בביטחון שבסוף יהיה טוב", הסביר הרב, "ורק להתייצב ולראות איך הקדוש ברוך הוא יגלגל את הדברים ולהיות מוכנים לתת את חלקנו. זו צריכה להיות גישתנו לחיים".
אני זוכרת שבאותו לילה כבר סיפרתי את הרעיון הזה לחברה, רווקה מבוגרת, שמצאה בו עידוד. וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק – לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ.
לזכרו.
