כי בג' באלול סיים את שליחותו אחד מהמאורות הגדולים שהאירו כאן בעולם. ואני עדיין מסונוור. קשה לי לבטא את אהבתי לרב קוק. אהבה, כידוע, אינה טובה במילים. ובכל זאת, אנסה לצייר כמה קווים ושרטוטים באהבה המיוחדת הזאת. לפני שאתחיל לספר בשבחו של המאור הגדול, אציין שני דברים חשובים: 1. זה שאני קוקיסט שרוט לא אומר שאף אחד אחר אמור להיות כזה או שצדיק אחר הוא חשוב 'פחות' או לא יודע מה. אני יודע רק לספר את רחשי לבבי. 2. אני לא מתכוון כאן לבנות איזה מאמר סדור שבונה את הדברים לפי החשיבות והאמת הכוללת וכולי, אני כותב כתיבה אסוציאטיבית צרופה. עכשיו, אחרי שהסרתי משקולות של אחריות – אפשר לעוף!
איך הוא יודע מה עובר עליי?
הרב קוק לקח הכרעה אמיצה – לכתוב הגות ולא תורה. אני מתכוון על ה'כלי', לא על ה'אור'. האור הוא ודאי קדוש, אבל הכלי הוא כתיבה חופשית, כמעט ללא מקורות (לפחות לא באופן גלוי), לא בדרך של דרשה בית־מדרשית או פירוש קונבנציונלי, אלא כתיבה הנובעת מתהומות הנשמה. הרב קוק כותב בעיקר את עצמו, את חוויות נפשו הפצועה והמיוסרת, את סערות רוחו הקרועה והמבקשת ומחפשת, את הארת הנשמה שלו והעונג והשעשוע הפנימי והתפילה והזעקה וההארה וההתגלות ועוד הרבה תנועות פנימיות, חלקן מובנות ורובן דקות וכמוסות.
ואחרי כמה דקות של לימוד־קריאה־צלילה בכתביו, אני מרגיש שאני בעולם אחר, שהוא מצליח להכניס אותי איתו לתוך החוויה הפנימית, ומשום מה, גם כשאני לא ממש מבין, אני מרגיש חמימות ביתית כזאת, תחושה שהייתי פעם במקום הזה. ולפעמים ברגעים טובים וקשובים שלי, אני מרגיש הזדהות נדירה, כאילו סוף סוף מישהו מתאר את מה שהנקודה הכי גבוהה בנשמה שלי מרגישה – והוא מרחיב את הנקודה הזאת ומותח אותה ומעשיר אותה וצובע אותה בצבעים ובורא ממנה עולם שלם, יפה ועמוק כל כך, וגם כואב ומצער.
והרב קוק לא מוותר, הוא מדבר רק מתוך קודש הקודשים שבו הכול מחובר ומדבר על קדושה שמפעמת באנרגטיות הגופנית ועל קדושה ששייכת לנפש ועבודת המידות וההתפחות האישית־עצמית וקדושה בחיים, ביצירה, בעבודה, בדיבור, במפגש האנושי, בטבע. וה' יתברך שנוכח בגוף ובלב ובמחשבותיי האישיות שלי ובתנועות הפנימיות שלי והשאיפות שלי ולא רק שלי אלא של כל אדם ושל עם ישראל והאנושות. ואסור לנתק לרגע. הכול מחובר
וכשאני עם הרב קוק אני פשוט נזכר שיש לי נשמה. שיש בקשה פנימית, שיש רוח עדינה בעולם, שהחיים מחזיקים בתוכם איזה סוד, שיש אהבה אמיתית ועומק לבני האדם, והתורה הופכת מיבשה לים, והתפילה עוברת טרנספורמציה מטקס ומילים והכרח לרצון, וזרימה פנימית ומוסיקה ויצירה, והאמונה מפסיקה להיות דף מסרים או תפיסת עולם או הוכחה לאינטואיציה פשוטה ורגישות לעצמי, לאנשים, לחיים, למקור החיים.
קודש שהוא לא יקום מקביל
הרב קוק מחייב אותי לא לברוח ליקום מקביל. לא לראות בעולם הרוחני והדתי והתורני מין שפה בפני עצמה שאינה קשורה לעולם שם בחוץ. הרי בקלות אפשר לקנות מושגים דתיים של הלכה ושכר ועונש ומצווה ועבירה ועולם הבא ומושגים רוחניים של סטרא אחרא ושדים ומלאכים ונשמות וספירות ופרצופים ואלוהים והקדוש ברוך הוא ואור אינסוף וכולי וכולי – ולחיות שם ביקום המקביל הדתי־רוחני שלי ולהתקדם (או לסגת…) ולדבר עם דוברי השפה הזאת ולסמן הכול בקודים האלו. וכל שאר ההתרחשות – חיים, עבודה, קריירה, יצרים, רגשות, פסיכולוגיה, זוגיות, תרבות, מדע, היסטוריה – לא נספרת בכלל, סתם סיפור חילוני שמיליארדים מתעסקים בו לשווא.
והרב קוק לא מוותר, הוא מדבר רק מתוך קודש הקודשים שבו הכול מחובר ומדבר על קדושה שמפעמת באנרגטיות הגופנית ועל קדושה ששייכת לנפש ועבודת המידות וההתפחות האישית־עצמית וקדושה בחיים, ביצירה, בעבודה, בדיבור, במפגש האנושי, בטבע. וה' יתברך שנוכח בגוף ובלב ובמחשבותיי האישיות שלי ובתנועות הפנימיות שלי והשאיפות שלי ולא רק שלי אלא של כל אדם ושל עם ישראל והאנושות. ואסור לנתק לרגע. הכול מחובר, גם אם הדרך של החיבור לא ברורה או בוסרית או תקועה – עדיין ברור שהקדוש ברוך הוא נוכח כאן, ואי אפשר ואסור לברוח מן החיים בתואנות רוחניות וצידוקים דתיים. וזה גם לא ילך כי אנחנו כבר בארץ ישראל, והקדושה כבר 'ממתינה' לנו בתוכנו. ואלוהים הוא לא אל זר ונכר ולא רק אדון או בעל או אבא אלא מקור חיינו, רוח אפנו, נשמת העולם, נשמתי.
חוזרים לרב קוק
יש לי תחושה, ושוב אולי זה רק אצלי, שיש איזו חזרה שקטה אל הרב קוק. אחרי טיולי האקסטרים של 'שנות התשעים' אל החסידות וההתבודדות ביערות והריחוף (המענג והיפה והקסום) אל השמיים – נוחתים לקרקע המציאות שבה יש חיים ממשיים – ויש שם אישה וילדים וכסף ופוליטיקה ורגשות ויצרים וחולשות ופחדים וכעסים וחלומות בצבע של העולם הזה. ולא יעזור כלום, זה עדיין נשאר בעולם הזה. ואז – או שמתקרנפים או מתייאשים ונעשים ציניים – או שנושמים עמוק את כל האוויר שנשמנו אי שם בשמיים, ובחיפוש הרוחני והיציאה מהגוף והעולם, ומנסים למצוא את האור כאן. לאט לאט, בתוך הבית, בתוך התהליך הטבעי, בתוך החיים.
והרב קוק כתב את 'אורות התשובה' לפוזיציה הזאת – לאדם שרוצה הכי גבוה והחיים שלו מרוסקים שם למטה; שכבד עליו להשתנות בבת אחת, שהשינוי בקושי זז אצלו; ובעיקר לבני אדם שבתוך המציאות, שנכנסו לארץ ולא נשארו במדבר, וקלטו שהם כבר בארץ. ומבקשים משם את א־לוהים… כבר כתבתי שאני אוהב את הרב קוק?
