"אז ימימה, מה ה' רוצה?" אני שומעת את השאלה הזו במיליון וריאציות, בדרך כלל במצבי משבר, כשמישהי מרגישה שהיא "צדיקה ורע לה", כשקורה דבר מה שלא ציפו לו.
ופעם אחת בלבד מוזכר הקב"ה כמי שרוצה משהו. לא כתוב שהוא רוצה שנרבה דעת, לא כתוב שהוא רוצה שנירפא או אפילו שניגאל. את אלה אנחנו חייבים לרצות. גם את התפילה עצמה אנחנו מבקשים שירצה: "רצה נא בתפילתנו!"
אז מה הוא כן רוצה ממני, מה? הקב"ה הוא "הרוצה בתשובה". ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו, לא היינו יכולים לשורר את צירוף המילים הזה: "ה' רוצה". מפני שאם הוא רק רוצה, זה הופך למציאות, אז איך ייתכן שיש משהו שרק אני יכולה לעשות כדי למלא את רצונו?! מפני ששום אבא או אימא בעולם לא יוכלו להחזיר הביתה ילד שלא רוצה לחזור. הם ילדו אותו, הם גידלו אותו, הם בחרו לו מוסדות לימוד, אבל רק הוא – או היא – יחליטו אם יחזרו לאחר שעזבו. אנחנו יכולים רק לרצות.
השופר הראשון של השנה הוא שופר אחר. הוא לא בא להחריד או לעורר לסליחות. הוא רק רוצה
ולכן אני בוכה כשאני שומעת את קול השופר הראשון של השנה בראש חודש אלול. הוא לא דומה לשום שופר אחר בשנה. הוא לא דומה לשופר אמצע אלול, גם לא לשופר ראש השנה ואפילו לא לשופר של נעילה. השופר הראשון של השנה הוא שופר אחר. הוא לא בא להחריד או לעורר לסליחות. הוא רק רוצה.
הוא לא השופר הנפלא של מתן תורה. קולו של השופר החגיגי ההוא נשבר. השופר הראשון של אלול בא, לפי חז"ל, לומר רק דבר אחד: "הוא הלך? הוא יחזור!" כשעלה משה רבנו לארבעים יום, עד ליום הכיפורים, תקעו בשופר כדי שאיש לא יטעה עוד במניין הימים כמו בחטא העגל.
השופר הראשון של אלול הוא הכרוז שמודיע לכל העוזבים: אני יודע שכל חטא מקורו בפחד. פחד הזמן שעובר, וזה האיש שלי לא ידעתי מה היה לו, ופחדתי להישאר לבד במדבר הגדול והנורא. בא' באלול רוצה השופר לומר: ייתקע שופר בעיר כדי שהעם לא יחרדו, מפני שהחרדה והפחד הם מקור החטאים כולם.
הוא עוד ישוב, מי שנראה לכם שבושש לבוא ולא ידעתם מה היה לו, וכשישמע את קול השופר הראשון הזה הוא ירצה פתאום לחזור. הוא יבין פתאום שאפשר לחשב את הזמן אחרת, לחשב את השנים אחרת, לבחור בחיים. לרצות.
"מחשכי ההוויה, עלופים הם בחבלי שווא, והם מתפשטים בנשמות היחיד והציבור , בעולם המקושר בתנאי לחץ… בעל התשובה מפחד שעוונותיו כבר איבדוהו ותקוותו כבר אפסה ואיננו יודע שבתוך פחדו, כבר מונחים כל אורות הצלתו! פחדה האדמה ולא הוציאה את העץ בשלימותו. פחדה הלבנה, מפני התחרות של שני מלכים המשמשים בכתר אחד, פוחדת האנושות, פוחד כל העולם הזה מן העולם הבא (מהשאלה: מה יהיה איתי מה, מה הוא רוצה ממני, מה)… והפחד הנפרז (המוגזם), נוטל את זיו החיים של האדם, ואין דבר רע ואכזרי בעולם שדומה לו, וכל רצונו שלא ירצה האדם. והוא יאיים על האדם שלא יעשה דבר לישועתו ולא ינקוף אצבע להצלתו".
הראי"ה קוק מפציע השבוע בתרועה גדולה. הוא מכיר ב"שופר הקטן" שבא להחריד אותנו משלוותנו, אבל יותר ממנו הוא משמיע בכתביו את קולו של ה"שופר הגדול לחירותנו". השופר שלוחש באוזנינו: ה' רוצה בך כל כך.
