בין הבית המזרחי ביותר ביישוב כמאנה לבית המערבי ביותר ביישוב כמון מפרידים בסך הכול שלושה מטרים, ובכל זאת, אם ירצה אחד מצעירי כמון לבנות את ביתו במגרש חדש ביישובו, הוא ייאלץ להיפרד ממיליון שקלים בממוצע, ואילו צעיר היישוב השכן כמאנה ישלם רק 150 אלף שקלים על מגרש בגודל דומה.
כמון וכמאנה נמצאים באותו אזור גאוגרפי, נתונים לשיפוט של אותם מועצה אזורית וועדה מקומית לתכנון ובנייה ותושבי שניהם הם אזרחי ישראל שמתגוררים על שלוחת אותה גבעה, אך כמון הוא יישוב יהודי, ואילו כמאנה – ערבי, ולכן ההבדל הקיצוני במחירים.
התאומים הסיאמיים כמון–כמאנה אינם מקרה ייחודי. פערי מחירים דומים אפשר למצוא גם בין מצפה אבי"ב לדמיידה, שני יישובים שביניהם מפרידים רק שבע מאות מטרים בקו אווירי, בין אשחר לערב א-נעים ובין צביה לחוסנייה. "מה שגורם לפערי המחירים בין היישובים זו לא איזו תפיסה של 'לדפוק את היהודים'", טוען דני עברי, ראש מועצת משגב, שבתחומיה יושבים הן כמון הן כמאנה, "אלא התפיסה שאסור לאפשר לאנשים במצב סוציו-אקונומי גבוה לקבל קרקע בחינם.
,ובכל זאת, מי שנפגע מכך בפועל זו רק ההתיישבות היהודית, המבוססת יותר מבחינה סוציו-אקונומית. התוצאה היא שהמיעוט היהודי בגליל ההררי הולך ומצטמצם עוד יותר, ויש לזה השפעה דרמטית על המציאות הגאוגרפית והאסטרטגית של לב הגליל ושל הגליל כולו.
דני עברי: "המיעוט היהודי בגליל ההררי הולך ומצטמצם עוד יותר, ויש לזה השפעה דרמטית על המציאות הגאוגרפית והאסטרטגית של לב הגליל ושל הגליל כולו"
"הסיפור מתחיל כשמבקשים הקצאה של מגרש חדש בקרקע שהיא בבעלות המדינה", מסביר עברי, שבתחום המועצה שלו גרים יותר משלושים אלף תושבים, יהודים וערבים, בשלושים וחמישה יישובים. בניגוד לקרקעות פרטיות, מחירן של קרקעות השייכות למדינה אינו תלוי בתנאי השוק אלא בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל, שיושב הראש שלה הוא שר הבינוי והשיכון וחבריה הם נציגי ממשלת ישראל ונציגי קק"ל. תפקיד המועצה הוא לגבש את מדיניות ניהול הקרקעות של מדינת ישראל ולפקח על רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), המטפלת בפועל בניהול הקרקעות.
"החליטו שהקרקעות של רשות מקרקעי ישראל צריכות להימכר במחיר שקובעת המדינה", אומר עברי, "ולצד זה גם החליטו החלטות שמטרתן למתן את מחיר הקרקע. החלטות אלו באות לידי ביטוי בעיקר במרחב העירוני, בדמות תוכניות כמו מחיר מטרה ומחיר למשתכן, שבהן הקצו למשתכנים קרקעות חינם. גם באזורי קו העימות, כולל עוטף עזה, יש הטבה דומה".
בשאר שטחי מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל נותנת הנחות על מחיר הקרקע לפי המפרט הזה: אדם שרוכש מגרש לבנייה ביישוב באזור עדיפות לאומית א משלם 31% ממחירו, ובאזור עדיפות לאומית ב – 51%. פער זה הוא הסיבה הראשונה לפערי המחירים בין כמון לכמאנה: כמון מוגדר אזור עדיפות ב, הזוכה להטבה מופחתת, ואילו כמאנה מוגדר אזור עדיפות א, הזוכה להטבה גבוהה יותר. כך קורה גם בצמדי יישובים אחרים: מצפה אבי"ב הוא אזור עדיפות ב, ואילו דמיידה שכנו – א; אשחר – ב, ואילו ערב א-נעים – א. יוצאי דופן הם צביה וחוסנייה, ששניהם מדורגים אזור עדיפות לאומית א.
לפיכך, ובתוספת ההנחה הניתנת למשרתי מילואים ועומדת על 10% ממחיר הקרקע, ביישובי משגב היו אמורים לשלם רוכשי המגרשים לבנייה בין 31% ל-51% ממחיר הקרקע, אלא שרשות מקרקעי ישראל הטילה מגבלה על גובה ההנחה על מגרשים ביישובים שמצבם הסוציו-אקונומי גבוה, "ולכן שבפועל משלמים אצלנו בין 80% ל-90% ממחיר המגרשים", מודה עברי.
לשם השוואה, על מגרש בגודל חצי דונם ביישוב קורנית ישלם תושב יהודי 1.1 מיליון שקלים; על מגרש בגודל זהה בדיר חנא ישלם תושב ערבי 16 אלף שקלים בלבד. מגרש דו-משפחתי בהררית בגודל 700 מ"ר יעלה 900 אלף שקלים. במחיר הזה תוכלו לקנות עשרה מגרשים בעראבה, ועוד יישאר לכם עודף. מגרש במג'ד אל-כרום הערבית עולה 47 אלף שקלים, ומגרש בגודל דומה עולה 430 אלף שקלים ביישוב היהודי שורשים. טל-אל, גם הוא יישוב קהילתי בגוש משגב, המוקף משלושת עבריו ביישובים ערביים – מצפון ג'וליס, ממערב ג'דיידה מכר וממזרח דיר אל-אסד – סובל גם הוא מאפליה דומה במחיר הקרקעות.
"מגרשי ההרחבה הקודמת שווקו במחיר של 700 אלף שקלים", מספר יוסי פורטיס, יו"ר ועד היישוב טל-אל. "המחיר של מגרשי ההרחבה הבאה צפויים כבר להגיע למחיר של מיליון שקלים, המחיר שקבעה רשות מקרקעי ישראל. ביישובים הערביים השכנים המחיר הוא בערך עשרה אחוזים מהמחיר אצלנו, בין 50 ל-70 אלף שקלים למגרש בגודל דומה.
"יש לנו יחסי שכנות מעולים עם השכנים שלנו, אין לי מילה רעה עליהם. אני שמח שהם יכולים לבנות ואני יודע שהם צריכים לבנות, אבל ברגע שאני צריך לשלם פי עשרה ממה שהם משלמים, זה פשוט לא הוגן. המרחק של הבתים הדרומיים שלנו מג'וליס הוא 500 מטר. לא יותר. לא יכול שאנחנו צריכים לשלם פי עשרים מהם. אני לא רוצה שיעלו להם אלא שיורידו לנו. אנחנו לא רוצים שהיישובים שלנו יהפכו ליישובים שרק עשירים יכולים לרכוש בהם מגרש".
פורטיס, מתנדב במשטרת גליל מערבי, היושבת בלב כפר יאסיף, מכיר היטב את השטח: התחנה שבה הוא מתנדב חולשת על מרחב שגרים בו חמישים אלף תושבים שרק אלף וחמש מאות מהם יהודים, תושבי טל-אל. "הצפון קוסם לכולם", אומר פורטיס בכנות, "יש יתרון למגורים פה בלב יער, אבל ברגע שאתה מוקף כולך ביישובים ערביים ודרוזיים, אתה צריך ליצור עוד סיבות כדי שבנים ממשיכים יישארו ביישוב ומשפחות חדשות יבואו אליו.
"בשומר החומות המצב שלנו היה קשה מאוד. טל-אל הייתה נצורה, ורק אחרי שלושה ימים הגיעה אלינו פלוגת מג"ב מחברון ושמרה על הצומת ליישוב כדי שנוכל להתנייד בחופשיות. להיות נצור בבית שלך זו תחושה לא נעימה. זה גרם להמון משפחות לנוע באי-נוחות.
"משפחות חדשות שמתעניינות ביישוב שואלות על המצב הביטחוני. הן מסתכלות ימינה ושמאלה וחוששות. התיישבות יהודית בגליל היא אינטרס מובהק של מדינת ישראל, והמדינה חייבת לאפשר את זה, אחרת לא יישארו משפחות יהודיות בגליל".
דני עברי: "לצערי מדיניות התכנון היא שהביאה אותנו למצב הזה. לא ממשלת שמאל ולא ממשלת ימין הן שהחליטו את זה, וזו לא קונספירציה שמכוונת לפגוע בהתיישבות היהודית בגליל. זו מציאות שהיא תוצאה של שחיקה"
יהודים משלמים יותר גם על ביוב
התיישבות יהודית בגליל היא ערך לאומי עליון, אבל נראה שהמדינה עושה הכול כדי להקשות על יהודים לעבור לגליל. מלבד האפליה בגובה סבסוד המגרשים יש אפליה גם באופן הקצאתם של המגרשים עצמם: היישובים במגזר היהודי פתוחים בפני כל דורש, ובלבד שיעבור ועדת קבלה (שאינה יכולה למנוע קבלה של ערבים ליישוב היהודי רק בשל זהותם), ואילו המגרשים ביישובי המגזר הערבי מיועדים אך ורק ל"בני המקום". קרי, לא ליהודים.
נוסף על כך יש החלטות תכנוניות החלות רק על יישובים יהודיים ומגבילות את התרחבותם ואת מספר המגרשים שאפשר להציע למכירה. כאלו למשל הן ההגבלות של תמ"מ 9/2, תוכנית המתאר של מחוז צפון (נפות יזרעאל, כינרת, עכו וצפת). בתוכנית זאת, שנכתבה בשנת 2007 ונועדה לקבוע "אסטרטגיה מרחבית לפיתוח לכלכלי וחברתי" של אזורים אלו, ובהם "שמירה מרבית על רצף של שטחים פתוחים גדולים ועל עתודות קרקע", נקבעו מגבלות גודל להרחבות היישובים למיניהם (וכן מגבלה על הקמת יישובים חדשים, דבר שמעכב את הקמת רמת ארבל, שסיפורה נידון בגיליון קודם).
אלא שהגבלות אלו חלות רק על יישובים יהודיים, המוגדרים "יישובים כפריים" או "יישובים קהילתיים", ולא על יישובים ערביים, שאינם מוגדרים כך. נספח 2 לתמ"מ מפרט את מספר יחידות הדיור המרבי שניתן לבנות בכל אחד מיישובי משגב. בדיקה מעלה שהרשימה כוללת את הרוב המוחלט של היישובים היהודיים במועצה, אך אף לא יישוב ערבי אחד מהשישה שבתחומה.
ואולם שם לא נגמרת הפגיעה בתושבים היהודים שמבקשים ליישב את המרחב הכפרי של הגליל ההררי. "על מחיר הקרקע צריך להוסיף הוצאות פיתוח", מסביר עברי. "בעבר היה סבסוד לפי אזורי עדיפות. בקו העימות למשל היה סבסוד של מאה אחוז מהוצאות הפיתוח. אצלנו היו בין שלושים לשישים אחוזי סבסוד, אבל גם זה בוטל, וכיום אין אצלנו סבסוד".
גם כאן יש הבדל בין יישובים יהודיים ליישובים ערביים: זוג שבונה את ביתו בכמון נדרש לשלם כיום 39,527 שקלים בעבור פיתוח תשתיות הביוב, ואילו זוג שביתו בכמאנה נדרש לשלם רק סך של 19,763 שקלים. אל דאגה, את ההפרש תשלם המדינה דרך הרשות הממשלתית למים וביוב. "זו מדיניות שמקורה במשרד השיכון, שמתנגד להשתתפות בהקמת תשתיות ביישובים כפריים", אומר עברי, "מבחינתם המרחב הכפרי מיותר".
לפיכך בגילאון ובטל-אל למשל צריך לשלם היום כל מתיישב יותר ממיליון שקלים, עלות קרקע ודמי פיתוח, אף שרק לפני עשר שנים היה התשלום על מגרש דומה בסדר גודל של מאה אלף שקלים. גר ביישוב יהודי? שלם יותר אפילו עוד לפני שאתה קודח יסוד אחד בעומק הקרקע או מניח בלוק יחיד על אדמת אבותיך.
עברי סבור שלא מדובר ברדיפה מכוונת של ההתיישבות היהודית בגליל אלא בתוצאה של מדיניות תכנון מוטעית: "לצערי מדיניות התכנון היא שהביאה אותנו למצב הזה. לא ממשלת שמאל ולא ממשלת ימין הן שהחליטו את זה, וזו לא קונספירציה שמכוונת לפגוע בהתיישבות היהודית בגליל, מה גם שיש ברשות מקרקעי ישראל פקידים בני הציונות הדתית. זו מציאות שהיא תוצאה של שחיקה".
אלא שכאשר מעיינים בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל, הגורם האחראי למדיניות התכנון של מדינת ישראל, מגלים תפיסת עולם מעוותת שמפלה באופן קטגורי יהודים בלבד: בסעיף 6.3.6 בקובץ החלטות מועצת מקרקעי ישראל, המפרט את תנאי הקצאת קרקע למגורים למשרתי כוחות הביטחון שהם "בני מיעוטים ביישובי המיעוטים", מגלים שהם זכאים להנחה בשיעור של 90% מערך הקרקע. יהודים שמשרתים כתף אל כתף עם אותם בני מיעוטים ומסתכנים גם הם בשמירה על ביטחון המולדת והעם אינם זכאים להנחה דומה.
כפי שקובע תיקון 3/21 לפרק משנה מספר 4.7 של קובץ החלטות מועצת מקרקעי ישראל, "מדיניות הקצאת הקרקע למטרות מגורים ביישובי מיעוטים, נותנת משקל לזיקה קהילתית-תרבותית ונפשית-רגשית של בני יישוב אל אדמת היישוב שבו נולדו, התחנכו ובגרו, ואשר בו הם מתגוררים לאורך שנים בחיק משפחתם וקהילתם". משקל דומה לא ניתן לזיקה של בני היישובים היהודיים לאדמתם.
האם אדמת ארץ ישראל אינה אדמת המולדת בעיני אנשי מקרקעי ישראל, אלא רק נדל"ן? האם ליהודים אין זיקה לאדמת היישוב שנולדו בו? להם הפתרונים, אבל נראה שאף על פי שהצלחנו לצאת מהגלות, לא הצלחנו להוציא את הגלות מתוכנו.
יוסי פורטיס: "יש לנו יחסי שכנות מעולים עם השכנים שלנו, אין לי מילה רעה עליהם. אני שמח שהם יכולים לבנות ואני יודע שהם צריכים לבנות, אבל ברגע שאני צריך לשלם פי עשרה ממה שהם משלמים, זה פשוט לא הוגן. לא יכול שאנחנו צריכים לשלם פי עשרים מהם. אני לא רוצה שיעלו להם אלא שיורידו לנו. אנחנו לא רוצים שהיישובים שלנו יהפכו ליישובים שרק עשירים יכולים לרכוש בהם מגרש"
ערבים ממזרח ירושלים נוהרים לגליל
לעומת עברי, חבר הכנסת עמיחי שיקלי, תושב קיבוץ חנתון שבגליל התחתון, סבור שמדובר במדיניות מכוונת. שיקלי הגיעה לביקור בשטח שבו מיועד כבר עשרים שנה לקום היישוב רמת ארבל. במאהל שהקימו תושבים בדרישה לאישור מחדש של היישוב פרס שיקלי את משנתו בנושא. "הגליל נמצא בנקודת משבר התיישבותית", אמר לתושבי המאהל. "גם רמ"י וגם מנהל התכנון הופכים את חיי היישובים לקשים. האסטרטגיה של רשות מקרקעי ישראל היא איך מכניסים כסף לקופת המדינה".
שיקלי מאשים במישרין את מנכ"ל רשות מקרקעי ישראל במחדל המתמשך: "ינקי קוינט גורם לנזק עצום למדינת ישראל ולציונות, ציונות לא מנחה אותו. אתה תופס את הראש ואומר: אלו מוסדות המדינה? גם מנהל התכנון מתנכל להתיישבות היהודית בגליל. מנסה להגביל אותה ומנסה לגרום לה להתכווץ בתוך עצמה.
"מאחורי חנתון מוקמת עכשיו שכונה גדולה של שבע מאות יחידות דיור ששמה 'נוף נטופה', שכונה של ביר אל-מכסור. אני לא נגד, אבל כשאנחנו רצינו להקים עוד מאה יחידות דיור, לא אישרו. זה מקומם. גם בכפר מנדא הופקדה תוכנית להרחבת היישוב לארבעים וחמישה אלף תושבים, כולל בניית אזור תעשייה נרחב (בשטח של מאתיים אלף מ"ר, א"ג). דברים דומים קורים בעראבה ובסכנין. המדינה מסבסדת את ההתיישבות בגליל, ובראש צמרת הסבסוד המגזר הדרוזי, שמגיע עד תשעים אחוזי סבסוד.
"גם המגזר הערבי, בזכות הכוח הפוליטי שהיה להם בממשלה האחרונה, הגיע לשישים אחוזי סיוע. נוסף על כך יש סיוע בפיתוח. בגלל הטופוגרפיה ההררית והקרקע הסלעית עלויות הפיתוח בגליל גבוהות לעומת העלויות בשאר הארץ. אני בעד לסייע לאוכלוסייה שמשרתת בצבא ולהיטיב עימה, אבל אין סיוע דומה למגזר היהודי, ולכן בסופו של דבר יש אפליה של מאות אלפי שקלים לרעת זוג יהודי. בעראבה, במנדא או בביר אל-מכסור תקבל קרקע בהנחה ובעלויות פיתוח מופחתות, אבל אם אתה יהודי, תוכל לקנות בית בגליל רק אם אתה אמיד".
לדברי שיקלי, ערבים ממזרח ירושלים נוהרים לגליל כדי לשפר את רמת החיים שלהם, ונהירה זו עלולה להיות זרז לבעיה הלאומנית שכבר התגלתה לפני כשנה בעת מבצע שומר החומות. "אם אנחנו לא רוצים שהגליל יהפוך לעוד מוקד של חיכוך לאומני, אנחנו צריכים להתעורר. שומר החומות היה תמרור אזהרה דרמטי בהקשר הזה. היו שני מקומות בארץ שבהם נסעו בשיירות: מקום אחד היה הכביש שבין באר שבע לערד, שהיה חסום, וטייסים היו צריכים להגיע במסוקים לבסיס שלהם כדי לצאת לתקיפות בעזה.
"המקום השני היה בגליל, באזור של מורשת וגוש שגב. ככה הבנו איפה ההיאחזות היהודית ההתיישבותית חלשה, איפה יש בעיית משילות ובעיית ביטחון. נוסף על כך יש בגליל בעיות של פשיעה חמורה. צבאות של משפחות מקומיות שולטים במכרזים, מושלים ביד רמה ויוצרים אתגר עצום לכוחות הביטחון. אי אפשר שארגוני פשע יחליטו מי יזכה באיזה מכרז ומי ירעה באיזה שדה. עכשיו נשאר לנו לשטוף את הפנים, להתעורר ולהתנער".
יוסי פורטיס: "משפחות חדשות שמתעניינות ביישוב שואלות על המצב הביטחוני. הן מסתכלות ימינה ושמאלה וחוששות. התיישבות יהודית בגליל היא אינטרס מובהק של מדינת ישראל, והמדינה חייבת לאפשר את זה, אחרת לא יישארו משפחות יהודיות בגליל"
האם האפליה הזו היא מדיניות מכוונת?
"ברגע שהמדינה לא נוקפת אצבע ולא מתמרצת צעירים יהודים לבוא ולגור בגליל, אלא להפך, מקשה עליהם וחונקת את ההתיישבות, המדינה היא הכתובת של הבעיה. כבר עשור שהמדיניות היא של דיכוי ההתיישבות היהודית בגליל. זה נובע גם מהגישה של רשות מקרקעי ישראל, שהיא גישה חולה ורעה שמזיקה לציונות, וזה נובע גם מהמדיניות של מנהל התכנון.
"בוועדות יושבים אנשים שהשקפת העולם שלהם היא של אפליה מתקנת למגזר הערבי והזנחה של ההתיישבות היהודית. הם מסתכלים על הגליל ורואים בו את טוסקנה של מדינת ישראל, ומטעמי אסתטיקה וסגנון רוצים שהיישובים בגליל יישארו קטנים. מתעסקים בצורה של היישובים, בשאלות של סביבה, אבל המילים ציונות והתיישבות יהודית הן לא חלק מהתוכנית. משוגעים שם על כל הראש".
שיקלי נגע בפער נוסף שמגביל את השמירה על ייהוד הישובים – התיקון לחוק ועדות הקבלה. מדובר בתיקון שנועד להתמודד עם בג"ץ קעדאן משנת 2000, שקבע כי מדיניות ההחכרה של קרקעות ליהודים בלבד היא אפליה אסורה הפוגעת בעקרון השוויון. "החוק כרגע מאפשר ועדות קבלה ביישובים שגודלם עד ארבע מאות משפחות, אבל ברגע שהיישובים הגיעו לגודל הזה, הם לא רוצים לפתוח את ההרחבות למכרז. מפחדים שליישוב ייכנסו אוכלוסיות שלא מאמינות במגילת העצמאות. בכנסת האחרונה ניסו לתקן את החוק ולהעלות את המספר לשבע מאות משפחות, אבל התיקון לחוק הזה לא עבר בגלל יאיר לפיד, שהיה האיש החזק בממשלה האחרונה.
"שר האוצר כחלון הקשה, גנץ וניסנקורן הקשו", מדגיש שיקלי, "אבל מני מזוז הוא האויב הכי גדול של ההתיישבות בשני העשורים האחרונים. הוא הוציא נוהל ששומט מהממשלה את הסמכות להקים יישובים ונותן לדרג המקצועי את היכולת לטרפד הקמת יישובים. העברת כובד המשקל על ההחלטות הביצועיות לדרגי פקידות ולדרגים משפטיים היא אבן נגף עצומה בפיתוח הארץ וההתיישבות היהודית. החולשה של הכנסת ושל הממשלה היא מה שמונע הקמה של יישובים חדשים וחיזוק של יישובים קיימים. הממשלה והכנסת חייבות להחזיר את הכוח לידיים שלהן".
בגילאון ובטל-אל למשל צריך לשלם היום כל מתיישב יותר ממיליון שקלים, עלות קרקע ודמי פיתוח, אף שרק לפני עשר שנים היה התשלום על מגרש דומה בסדר גודל של מאה אלף שקלים. גר ביישוב יהודי? שלם יותר אפילו עוד לפני שאתה קודח יסוד אחד בעומק הקרקע או מניח בלוק יחיד על אדמת אבותיך
האם תיפול יודפת שנית?
העובדה שיש יישובים יהודים בגליל ההררי היא בבחינת נס. בימי המנדט הבריטי היה אזור הגליל ההררי מאוכלס בערבים בלבד, ולכן נכלל בשטחי המדינה הערבית שנועדה לקום בארץ ישראל על פי תוכנית החלוקה של האו"ם. מאחר שהאזור אוכלס בצפיפות בערבים ולא היו בו די קרקעות חקלאיות זמינות להתיישבות יהודית, לא הוקם בו שום יישוב יהודי.
סירובם של ערביי ארץ ישראל לקבל את תוכנית החלוקה גרם לפרוץ מלחמת העצמאות, לכיבוש הגליל בידי כוחות צה"ל ולסיפוחו לתחומי מדינת ישראל, אך רק עשור אחר כך, בשנת 1958, הוקם בגוש משגב, שאז עוד נקרא גוש שגב, יישוב אזרחי יהודי ראשון: יודפת. ליודפת קדמה אומנם היאחזות הנח"ל שגב, שנקראה כך לציון "שגב הנוף ושגב המשימה של החייאת הגליל", אך ביסוסה כיישוב של ממש לא צלח עד שנת 1978.
בתחילת שנות השבעים הוקמו בגוש שגב יישובים נוספים, ובעשורים שלאחר מכן היה הגוש אחד משלושת הגושים שהוקמו בהם מצפים חדשים במסגרת התוכנית לייהוד הגליל של ממשלת בגין. בהמשך אוגדו היישובים היהודיים החדשים בגוש שגב וכמה מהיישובים הערביים במועצה האזורית משגב.
ואולם התוכנית לייהוד הגליל לא השיגה את תכליתה במלואה: אף שבתחום המועצה האזורית משגב יש רוב יהודי מוצק של 75%, כשעושים זום אאוט לאזור שבו שוכנת המועצה, הקרוי 'לב הגליל' על שם צורתו ומקומו, מתגלה תמונה מבהילה: באזור זה, המשתרע בין נצרת, מעלות, קריית אתא וצומת גולני ומאגד ארבע מועצות אזוריות (משגב, עמק יזרעאל, הגליל התחתון ומרום הגליל) ושתי ערים (נוף הגליל וכרמיאל), שיעור היהודים הוא רק 15% מהאוכלוסייה (לעומת 25% בשנת 2002).
אם מתמקדים במרחב הכפרי של לב הגליל ומתעלמים מהמרחב העירוני, המצב הדמוגרפי חמור עוד יותר, והיהודים בו הם רק 7% מהאוכלוסייה (לעומת 15% בשנת 2002). "יש גידול מתון באוכלוסיית היישובים היהודיים", מדגיש עברי, "אבל כשמסתכלים על האחוזים, מגלים שיש ירידה ניכרת. אנחנו לא גדלים באותו יחס כמו סכנין, עראבה, טמרה ושאר היישובים הערביים, ולכן שיעור היהודים בלב הגליל הולך וקטן".
עמיחי שיקלי: "אם אנחנו לא רוצים שהגליל יהפוך לעוד מוקד של חיכוך לאומני, אנחנו צריכים להתעורר. שומר החומות היה תמרור אזהרה דרמטי בהקשר הזה. היו שני מקומות בארץ שבהם נסעו בשיירות: מקום אחד היה הכביש שבין באר שבע לערד, והמקום השני היה בגליל, באזור של מורשת וגוש שגב"
עו"ד בנצי ליברמן, יו"ר פורום שילה, מכון מחקר ומדיניות שמבקש לקדם את ההתיישבות היהודית בכל חלקי הארץ, ולשעבר ראש רשות מקרקעי ישראל, מצביע על האתגר הביטחוני שגורם שינוי המאזן הדמוגרפי: "לב הגליל, עם המציאות הדמוגרפית והגאוגרפית המורכבת שנוצרה בו, מבטא באופן המובהק ביותר את האתגר של מדינת ישראל מול החברה הערבית.
"מדינת ישראל לא תוכל להמשיך ולהחזיק בחבל הארץ הזה אם הנחיתות הדמוגרפית של האוכלוסייה היהודית בו תימשך. מדובר בסוגיה אסטרטגית שיש לה משמעויות גאופוליטיות, והפתרון היחיד לה הוא חיזוק ניכר של ההתיישבות היהודית". לשם חיזוק ההתיישבות ערך הפורום בשבוע שעבר (שני) כנס וסיור בלב הגליל, והשתתפו בו גם חבר המועצה הציבורית לב הגליל אלוף (במיל') אייל בן ראובן, ראש מועצת משגב דני עברי, סגן ראש מועצת עמק יזרעאל שי יזרעאלי ומנהל מרחב צפון בחטיבה להתיישבות עמית נצר.
"בשומר החומות ראינו בעינינו מה קורה כאשר היישובים היהודיים מדולדלים ולא מוגנים", מדגיש ליברמן, "ואיך השכנים שלהם, שעד אתמול עשו איתם חפלות יחד, יכולים יום למחרת לעלות על היישוב בשעת משבר. בכירים במערכת הביטחון מבהירים שככל שהפער בגליל יגדל לטובת הציבור הערבי, כך זה ישפיע לרעה על החיים של כולם, הן של הערבים הן של היהודים. לכן חייבים לשמור על איזון דמוגרפי, חייבים לייהד את הגליל".
עמיחי שיקלי: "מני מזוז הוא האויב הכי גדול של ההתיישבות בשני העשורים האחרונים. הוא הוציא נוהל ששומט מהממשלה את הסמכות להקים יישובים ונותן לדרג המקצועי את היכולת לטרפד הקמת יישובים. הממשלה והכנסת חייבות להחזיר את הכוח לידיים שלהן"
"המדינה מסבסדת את הבינוי ביישובים הערביים כדי לאפשר להם להמשיך לגור ביישוביהם וכדי שלא להכריח אותם לעבור לערים כמו כרמיאל, טבריה, חיפה ועכו", אומר עברי. "זה הרציונל של כל הסיפור הזה של הקצאת מגרשים בחברה הערבית. רוב הקרקעות במגזר הערבי הן לא אדמות מדינה אלא קרקעות פרטיות, והמחיר שלהן גבוה פי מאה. זה כמעט קרטל. הבעלות היא בשליטה משפחתית ולפי בית הדין השרעי, והם לא נוהגים להעביר קרקעות עד שבונים כדי להימנע מתשלום מיסים. הסדרת היישובים במגזר הערבי נועדה לאפשר למי שאין לו קרקע פרטית להמשיך לגור במקום.
"היהודים שבו לארצם אחרי גלות ארוכה ואמורים לבנות את המדינה ולפתח גם אזור בגליל, וכל זה בלי לעצור את ההתפתחות של היישובים הערביים. צריך שיהיו מגרשים לציבור הערבי, אבל צריך שיהיו גם מגרשים לציבור היהודי. לא יכול להיות שיש אזורים מסוימים בגליל שהיו בהם עשרה אחוזים יהודים, ואחרי שבעים שנות ציונות יש בהם שבעה אחוזים. זו מציאות לא סבירה. המאזן הדמוגרפי בגליל הולך ומשתנה, וכדי שנוכל לשמור על הגליל חייבים לעודד את ההתיישבות היהודית".
בנצי ליברמן: "מדינת ישראל לא תוכל להמשיך ולהחזיק בחבל הארץ הזה אם הנחיתות הדמוגרפית של האוכלוסייה היהודית בו תימשך. מדובר בסוגיה אסטרטגית שיש לה משמעויות גאופוליטיות, והפתרון היחיד לה הוא חיזוק ניכר של ההתיישבות היהודית"
יודפת, השוכנת בלב ליבו של הגליל, היא כאמור היישוב האזרחי הראשון שהוקם בגוש (אחרי שגב), באותו אזור גאוגרפי שבו שכנה יודפת ההיסטורית, העיר היהודית הקדומה שעמדה בגבורה במצור הרומי בימי המרד הגדול – עד שנפלה והוחרבה עד היסוד. על יודפת כתב זאב ז'בוטינסקי, ראש בית"ר ומנהיג האצ"ל, את המילים מעוררות ההוד "למות או לכבוש את ההר". כבשנו את ההר פעם אחת. האם נצטרך לכבוש אותו שוב, או שיודפת תיפול שנית?
