אני מורה ומחנך, והאמת היא שכל מאבק השכר של המורים מאוד מעניין אותי ונוגע אליי. ובכל זאת ולמרות הכול בסופו של דבר הסיפור של תחילת שנת הלימודים הוא כל כך הרבה מעבר לעוד שעות ועוד כסף.
הוא סיפור של נשמות. ילדים. הילדים שלכם ושלי. ואם אני כמחנך אירדם בשמירה ולא אשים לב לחרם שמתפתח על אחד מהתלמידים שלי, אני עוד עלול לצלק אותו לכל החיים. להחריב עולמות. להרוס את הילד הזה לצמיתות. בלי הגזמה. כי אנחנו עוסקים כאן בחומר הגלם היקר ביותר בעולם.
הסיפור של תחילת השנה הוא סיפור של חלומות וציפיות וסקרנות ותקווה ובעיקר של אילו משקפיים אצליח כמחנך להרכיב על העיניים של התלמידים שלי ודרכם הם יראו את העולם: אם הם יהיו משקפיים כועסים, פסימיים, מתוסכלים ובמסגרת צרה ומרירה, או שיהיו משקפיים גדולים, בעלי מסגרת מחייכת ועדשה צלולה ואופטימית שתדע להתמקד בדברים הטובים והנפלאים שקיימים בהם ובעולם שהם הולכים בו.
ובכל פעם שאני הולך לאיבוד מרוב דיבורים על הסכמי שכר והסתדרות המורים ופקידי האוצר, אני נזכר בתלמיד היקר שלי, שלפני שנה ניסיתי שנה שלמה להגיע אליו, לגעת בנפש שלו, לחדור את החומה הסינית שהוא הקיף את עצמו בה, ובכל פעם נכשלתי מחדש. הוא היה כבוי ואיבד לגמרי אמון במערכת. לא ממש האמין בעצמו ובמקום שלו.
ידעתי שזרעים עפים ברוח, ובחינוך אנחנו לא יודעים כלום, וזרע שאתה זורע בוודאי ינבוט יום אחד, גם אם אתה לא יודע מתי בדיוק. אבל אצלו זה פשוט לא הלך. כמה שניסיתי, פשוט כלום. קרחון.
עד שבדקה התשעים, ממש ברגע האחרון, בעוד אני יושב לחלק תעודות, הוא התהלך פתאום בחוסר שקט, וכשהגיע תורו וקראתי לו הוא אמר לי שהוא חוזר בעוד רגע, יצא מהכיתה והשאיר אותי תוהה ביני לבין עצמי לאן הוא הלך דווקא עכשיו.
המשכתי בינתיים עם תלמיד אחר, ואז הוא חזר שבע רצון, מחייך חיוך מסתורי. רגע אחרי שנתתי לו את התעודה הוא חייך אליי והגיש לי את המכתב המדהים ביותר שראיתי בכל שנות החינוך שלי. מכתב אישי שבו הוא מפרט ומדייק את רגשותיו ובעיקר מודה לי על שהצלחתי להציל לו את השנה.
לאחר מכן הוא ניגש אליי ועשה איתי סלפי, ואז הראה לי שהוא שומר את התמונה שלנו בשומר המסך שלו. זה היה רגע מזוקק של אושר עילאי. של משמעות. של סיפוק. של בניית עולמות: הנה תלמיד שכבר לא האמין שיש לו תפקיד בעולם הזה וכבר שכח שהוא נברא יחידי ומיוחד.
ידעתי באותו רגע שאני כל כך מאוהב במקצוע ההוראה שלי. שאת תחושת הסיפוק שחוויתי שום תלוש לא באמת יוכל אי-פעם להחליף.
עם פתיחת שנת הלימודים כולי תפילה לא-לוקים: הלוואי שנזכה אנחנו המחנכים לעין טובה ושנתנהג אל התלמידים שלנו כמו שהיינו רוצים שהמחנכים של הילדים שלנו יתנהגו אליהם. שנקום בחיוך ענקי על הפנים וננשום את המשמעות שהוא נותן לנו בכל יום מחדש בידיעה שאנחנו הולכים לעצב את נשמות התלמידים ולהפוך את העולם שלנו לטוב יותר. ובחיאת, שלא ייגמר לנו הקפה (ברור שטייסטרס צ'ויס, מה חשבתם?) והסוכר. ושלא נפסיק להתרגש בכל יום מחדש.
