רשות הדיבור ואתחנן

בין שמחה לכאב

שלומית כץ

איך אנשים מחזיקים את הצער,
בשתי ידיים רועדות.
מוכנים להסתכל בלבן של העיניים,
ופתאום מסכימים להודות –
שאלו החיים,
ויש איזה גשר,
שאדם צריך עליו ללכת.
ויש גם זמנים
בין שמחה לכאב,
שהלב מרגיש קצת שלכת.

איך אנשים מחזיקים את עצמם,
שוחים לעיתים מעל המים.
נאחזים במה שיש, מודים על חלקם,
לא עוזבים במסע ידיים.

ובעצם אדם,
ימיו כצל עובר,
ומה הם חייו,
ולמה הוא מקווה.
ממה הוא נשבר,
ומה גורם לו לשמוח,
את מי הוא אהב,
ממי קיבל עוד כוח.

איך אנשים
מחזיקים את עצמם
בשתי ידיים רועדות,
עוצרים להסתכל
לרגע לשמיים
ופתאום מסכימים להודות –
שאלו החיים,
ויש איזה גשר
שאדם צריך עליו ללכת,
ובין יום ליום
יש רגעי יופי ואור.
החיים,
הם מתנה מבורכת.

 

 

 

 

אהבה בחינם

יעל

אַהֲבַת חִנָּם, אַהֲבָה בְּחִנָּם

יֵשׁ בִּקּוּשׁ, יֵשׁ הֶצַּע,

אַהֲבָה בְּחִנָּם, אַהֲבָה בְּמִבְצָע.

מִכָּל עֵבֶר מִגְוַן

שֶׁל שְׁלָטִים, פִּרְסוּמִים,

מַצִּיעִים אַהֲבָה

מִכָּל הַסּוּגִים:

אַהֲבָה בְּמַעְגָּלִים

שֶׁל חִלּוֹנִי וּמַאֲמִין,

אַהֲבָה לְלֹא הֶבְדֵּלִים

שֶׁל דָּת, גֶּזַע, וּמִין.

אַהֲבָה לְלֹא תְּנַאי בְּכָל רֶגַע שֶׁל פְּנַאי,

אַהֲבָה עִם פָּסוּק

וְצִטּוּט שֶׁל הָרַב קוּק,

וְאַהֲבָה בִּמְחִיר מְיֻחָד

שֶׁל אֶחָד פְּלוּס אֶחָד

וּבֵין כָּל הַשְּׁלָטִים

הַמַּבְהִיקִים, הַזּוֹעֲקִים,

וּבֵינוֹת לַדּוּכָנִים

הַמַּבְרִיקִים, הַחֲלָקִים,

אֲנִי מִתְהַלֵּךְ לִי כָּאן,

כִּמְעַט אֲחוּז יֵאוּשׁ,

מָה פֹּה אַהֲבָה בְּחִנָּם,

מָה פֹּה אַהֲבָה בִּגְרוּשׁ.

וּבְשֶׁקֶט, בְּשֶׁקֶט,

אֲנִי מַתְחִיל לַחֲשֹׁב

לָמָּה בִּמְקוֹם

לִצְעֹק בָּרְחוֹב

אַף אֶחָד לֹא מְסֻגָּל

פָּשׁוּט לֶאֱהֹב.

 

---

גאולה

טליה אביעד

בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן מִתְעוֹרְרִים בִּי הַסְּפֵקוֹת

שֶׁעוֹלִים לָהֶם וְאֶת לִבִּי מְכַרְסְמִים,

וְאוּלַי אֵלּוּ סְתָם הַמַּחֲשָׁבוֹת

שֶׁמְּנַסּוֹת וְלֹא מְשַׁחְרְרוֹת.

 

הַצִּפִּיָּה הַגְּדוֹלָה לַגְּאֻלָּה

בַּסּוֹף מִתְחַלֶּפֶת בָּאֲפֵלָה

לְאָן נֶעֶלְמָה לָהּ הַתִּקְוָה?

שׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמִי בְּאִי שַׁלְוָה.

 

עוֹד שָׁנָה לְלֹא חִבּוּר,

הַאִם יֵשׁ טַעַם לְעוֹד חִזּוּר?

הַאִם יֶשְׁנוֹ סִכּוּי קָלוּשׁ?

שׁוֹאֶלֶת בְּיֵאוּשׁ.

 

אֶת דַּרְכִּי הָאֲרֻכָּה,

הַמַּתִּישָׁה, הַבְּרוּכָה

וַדַּאי הָיִיתִי מַמְשִׁיכָה

לוּ הָיִיתִי בְּטוּחָה.

אַךְ הַמַּחֲשָׁבוֹת שֶׁעוֹלוֹת

מִמֶּנִּי לֹא מַרְפּוֹת.

"שׁוּבוֹ בָּנִים שׁוֹבָבִים'"

זֶהוּ הַפָּסוּק שֶׁמְּהַדְהֵד בְּרֹאשִׁי.

הַלְּוַאי שֶׁנִּהְיֶה יוֹתֵר קְרוֹבִים לֶאֱ־לֹקִים,

מְבַכָּה אֲנִי בִּבְכִי חֲרִישִׁי.

 

 

אֵיכָה 

<>מֵיטַב בָּרָק

הוֹי אַבָּא לוֹט, אֵיכָה הוֹצֵאתַנִי?

אֵיכָה לְמִטַּת סְדוֹם מְכָרַתְנִי?

לְמִשְׁכָּב בְּנֵי בְּלִיַּעַל

גּוּפִי בְּזֻהֲמָה מְגֹאָל, מְגֹעָל

אֵיכָה בִּכְבוֹדָהּ שֶׁל בַּת יִשְׂרָאֵל,

אַבָּא לוֹט, אַתָּה מוֹעֵל?

אֵיכָה הִנַּחְתָּ לָהֶם אוֹתִי לְחַלֵּל?

אֵיכָה נָתַתָּ לְרֹעַ כָּזֶה לְהִשְׁתּוֹלֵל?

הֲרֵי דָּבָר כָּזֶה – חַד הוּא – כְּרֶצַח שָׁפֵל

מִי כָּאן אֶת עֹנֶשׁ הַמָּוֶת כְּבָר מְקַבֵּל?

אֵיכָה יַהֲפֹךְ רֹעַ כָּזֶה לְאֶפְשָׁרִי?

מִי כָּאן הַסּוֹהֶרֶת וּמִי כָּאן הָאֲסוּרִים?

אֵיכָה יָבוֹא מָשִׁיחַ לִירוּשָׁלַיִם?

אֵיכָה לֹא נָפְלוּ כְּבָר הַשָּׁמַיִם?

הוֹי מַעֲרֶכֶת מִשְׁפָּט, רְקוּבָה, אֲבוּדָה

אֵיכָה הִפְקַרְתְּ אֶת בְּתוּלַת בַּת יְהוּדָה?

אֵיכָה – יוֹתֵר מִכָּל הַשְּׁאֵלוֹת –

מִמִּי יִתְבַּע ה' דָּמִי – מִמְּחַבְּלִים אוֹ מִמְּךָ, אַבָּא לוֹט?

מִמְּדִינָה אֲשֶׁר יוֹדַעַת לִדְאֹג לַכֹּל

אַךְ אֶת חַיֵּי בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל מַשְׁלִיכָה לַשְּׁאוֹל?

 

יוסף סנדו

אני חרדי כי אני חושב שלימוד התורה וקיום המצוות הם הייעוד החשוב ביותר של עם ישראל. ואני דתי לאומי, כי בנוסף אני חושב ששיתוף פעולה בבניין הארץ ובהגנת העם בזמן התחייה הלאומית הם גם מצוה וגם זכות עצומה.
ואני גם כופר – בדת רדודה שרואה את א־לוקים כבובה או ככספומט.
אני ימני כי לדעתי אין שום זכות לוותר על מילימטר מהארץ שהא־ל נתן לנו לנחלה, ושאבותינו הגינו עליה בגופם וברוחם.
ואני שמאלני אוניברסלי, כי אני חושב שצריכים לדאוג לכלל האנושות, ללא הבדל של מין או גזע, לאהוב אותם ולשפר את מצבם במה שאפשר.
אני מיוצאי ספרד, כי עדיין לא נרפאו לי לגמרי הפצעים של הגירוש, והעינויים האכזרים שעברו אבותיי.
אני מיוצאי אשכנז, כי עדיין ליבי חלל בקרבי על שישה מיליוני נרצחי השואה ועל אלפי קהילות שנחרבו.
אני מיוצאי תימן, כי שמרתי על המסורת בקפידה, ובאתי לארץ בתמימות לקיים 'אעלה בתמר'.
אני מיוצאי אתיופיה, כי הלכתי חודשים במדברות בחירוף נפש רק כדי לראות את ירושלים.
אני חב"דניק – כי רוצה משיחNOW  ושכל יהודי יניח תפילין.
ואני ברסלב, כי רוצה שכל אחד ישמח גם אם לא ארקוד על רכבים ברמזורים.
אני ליטאי, כי חושב שהשכל צריך להנחות אותנו.
ואני חסיד, כי הלב הוא בסופו של דבר העיקר שלנו.
אני יהודי, עברי וישראלי.
אני אוהב אותך אחי. מפני שנאת חינם נחרבנו. בזכות אהבת חינם אנו חוזרים להיבנות!
האמת היא יותר מדי גדולה מכדי שאני אחזיק את כולה. אז אכבד אותך ואכבד את דעתך,
כי מן הסתם, באמת – יש גם חלק לך. רק ביחד נוכל לבנות את הפאזל הנפלא שנקרא כלל ישראל, וגם אם לפעמים אני חולק עליך, אני אוהב אותך.

 

 

קידוש השם או חילול השם? די לשפלות

אשוריה דורפמן

תגובה לכתבה על קרן קולנוע שומרון

אחת התופעות שבה אנו נתקלים מדי פעם היא "ספורטאים ששומרים שבת" או "ייצוג של ישראל באירוויזיון" ועוד הרבה כיו"ב, ב"מוח היהודי", איך שיהודים הם בראש צמרת ההייטק, הם מרכזיים בתעשיית הכסף, וכו'. על כל תופעה כזו אנו נדרשים לשאול – האם זה טוב ליהודים? האם זה קידוש השם, או שמא זה חילול השם?

בעיניי, מעבר לעובדה שיהודי – בכל מקום שהוא נמצא – יש חשיבות לאיך שהוא מתנהג, ולמה שהוא עושה, ושבהתנהגותו ובמעשיו הרי הוא יכול להביא לקידוש ה', יש חשיבות לא פחות לעצם המקום שבו הוא נמצא, לגבי חילול השם או קידוש השם. ה"איפה" לא פחות חשוב מה־"איך". ישנם מקומות שאם יהודי יימצא בהם – אין זה קידוש ה' אלא חילול ה'.

אם חלילה יהודי דתי נכנס לבית בושת עטור בטלית ותפילין, ומתגאה "אני מניח תפילין כל יום", הרי כולנו מבינים שזה חילול השם מאין כמותו. ייתכן שהעובדה שהוא מניח תפילין זה קידוש השם, אך בראייה כוללת של מעשיו – זה יותר חילול ה' מקידושו, ואולי כאשר המצוות מתקיימת במסגרת של חילול, אזי התוכן של קידוש השם נעשה גם הוא לחילול ה'.

דבר אחד שוזר את הצלחות היהודים בכל מיני תחומים, בהם קרן קולנוע שומרון ככל הנראה ופריחת ההייטק הישראלי, ושמו שפלות. קרי: אני מרגיש שאני פחות, לכן אני צריך להוכיח שאני יותר, או לפחות שאני שווה לאחר. יוסי דגן אמר בפסטיבל הקולנוע בשומרון: "האמירה שלנו בתחום הקולנוע היא שאין אמירה – השומרון הוא כמו כל אזור אחר בישראל. יש לנו קולנוע ויהיה כמו בתל־אביב, ירושלים… השומרון יהפוך לבירת התרבות של ישראל". אלו דבריו. אנו מוכרחים לשאול: איזו תרבות אנו רוצים שהשומרון תיהפך לבירתה? תרבות יהודית, או תרבות ככל הגויים? ואולי גם יהיה נציג מהשומרון לאירוויזיון? האם השומרון הוא כמו תל־אביב? והאם השומרון צריך הוכחה בתחום כזה או אחר שהוא אינו פחות מתל־אביב? השומרון הוא הרבה יותר מתל־אביב! ועל המילה קדושה שמענו? האם אנחנו צריכים להידמות במשהו לתל־אביב? ועוד בקולנוע? הזוהי "תרבות" יהודית?

האירוע המרכזי בפסטיבל הקולנוע בשומרון כלל מחווה לבמאי אבי נשר ומתן פרס לפועלו. אך מה אמר אבי נשר? לא פחות ולא יותר: "מרגשת אותי עד מאוד בחירת מארגני הפסטיבל לפתוח אותו בתמונת ניצחון, סרט שמנסה להבין ביושר רב את נקודות המבט הלגיטימיות והסותרות של שני הצדדים שנלחמו זה בזה במלחמה שאנו מכנים מלחמת העצמאות". כן כן, לא פחות. זה למעשה מה שמתפתח בקרן קולנוע שומרון.

כל העת אנו נלחמים בתרבות הסרטים והסמארטפונים שהורסת אותנו מבפנים, ופתאום כשלקולנוע הוצמד השם "שומרון" אז זה בסדר?

ובחזרה לספורטאים: אינני מזלזל חלילה במי שמשנים את דרכם והולכים אל עבר היהדות ומתחזקים בשמירת המצוות. אדרבה, יש לשבח אותם. אך יהודים צריכים להימצא במקומות שלהם, ולמחוק את הרגשת השפלות שלנו ביחס לגויים, שבגללה אנו צריכים להיות טובים בכל התחומים, גם בכאלה שמנוגדים לרוחנו ולעיתים אף להלכה (דוגמת האירוויזיון). אנו צריכים למלאות את ייעודנו, אנחנו עם סגולה, ולא להשקיע את עצמנו בתחומים שאינם הייעוד הגדול שלנו. כשנעריך את עצמנו ואת גודלנו, ונעשה את השייך לנו והמוטל עלינו – רק אז יעריך אותנו הגוי באמת, ולא כאשר נרצה להידמות לו.