היעד הטקטי הושג, ועזה עדיין מתעצמת

אל"מ במיל' רונן איציק, לשעבר מחט שריון וחבר תנועת הביטחוניסטים

מבצע 'עלות השחר' שהסתיים לפני ימים אחדים בעוד הפסקת אש, חייב להיבחן בשני ממדים – בראייה מקומית בהקשר להישגיו, ובראייה כרונולוגית באשר למיקומו על ציר הזמן, מה שהוא מייצג בהקשר האסטרטגי והשלכותיו לטווח הקצר והארוך.

יעדי המבצע והישגיו מבחינה טקטית הם ללא ספק ראויים, מדויקים ומהווים הישג מלא. למעשה, צה"ל הצליח לחסל שניים מבכירי הג'יהאד האסלאמי בעזה, וזוהי מכה קשה לארגון הטרור. יתרה מכך, המשוואה שניסה הג'יהאד להעמיד מול ישראל, שלפיה מעצר של בכיר שלו בשומרון תוביל לתגובה מעזה – משוואה זו רוסקה באופן מיידי ונחרץ. בהיבטים אלו נעשתה כאן פעולה חשובה ומדויקת, והדבר הזה מקבל משנה תוקף נוכח העובדה שאף ישראלי אחד לא נפגע.

עוד חשוב להדגיש כי בימי המבצע נורו יותר מ־1000 רקטות מרצועת עזה לעבר ישראל, ואת רובן הצליחה מערכת כיפת ברזל ליירט בטרם התהווה נזק ברכוש ובחיי אדם. עם זאת, בימים שלפני המבצע וגם במהלכו שובשו החיים של תושבים רבים במדינה, פעילותו של נמל התעופה בן גוריון נפגעה, וגם את זה צריך לומר.

המבצע הזה לא משנה את המצב מיסודו, ולא רק זאת – הוא ממחיש לנו את עומק הבעייה האסטרטגית שאליה הובילה ההתנתקות מהרצועה משנת 2005.

בראיית ההישגים הטקטיים של המבצע יש לומר כי הם הושגו במלואם, והם מאפשרים את המשך גמישות הפעולה המבצעית של צה"ל כנגד הטרור בשטחים. השפעתו של המבצע בהקשר הנזק לג'יהאד היא מהותית – חיסול צמרת הארגון יוביל לכך שהארגון יידרש להתאושש – זה ייערך זמן, אם כי לא ניתן לומר בוודאות כמה זמן ייקח לארגון הזה לחזור לבנות את כוחו ולמקם בראשו מנהיגים שיוכלו להוביל אותו לעתיד.

בהמשך לכך נדרש להדגיש, בפרספקטיבה: המבצע הזה לא משנה את המצב מיסודו, ולא רק זאת – הוא ממחיש לנו את עומק הבעייה האסטרטגית שאליה הובילה ההתנתקות מהרצועה משנת 2005.

תקורת המשאבים שמדינת ישראל משקיעה מול עזה היא אסטרונומית – שיפור מתמשך של המכשול, אמצעים טכנולוגיים, כיפת ברזל והתחמושת שלה שהם יקרים מאוד, אמצעים נגד מנהרות ומעל הכול – סדר הכוחות שצה"ל נדרש להשקיע מול הרצועה. כדי להבין את המשמעות –
בשנת 2002 חיסלה ישראל את מנהיג חמאס ברצועה, סלאח שחאדה. אירוע דרמטי זה עבור החמאס לא דרש מצה"ל יותר מסדר הכוחות שהיה קיים בשטח, שהוא אוגדה, 2 חטיבות מרחביות, ו־6-5 גדודים.

היום מבצע כנגד מנהיגי ג'יהאד, שהם פחותים בסדרי גודל בהשפעתם ביחס לשחאדה, מחייב מטוסים רבים באוויר, אוגדת ביטחון שוטף על כוחותיה ואוגדה נוספת שהוזנקה לזירה ועוד לא התחילה בכלל לפעול קרקעית. על זה תוסיפו את פעילות צה"ל בים, באוויר, בזרועות המודיעין, את כיפת ברזל ואת שיבוש החיים לאורך ימים ארוכים מגוש דן ודרומה. בל נשכח את מחיר פינוי יישובי גוש קטיף, שהיה טראגי ל־10,000 מתיישבים והעמיק את השסע החברתי כאן באופן היסטורי.

תקורת המשאבים שמדינת ישראל משקיעה מול עזה היא אסטרונומית – שיפור מתמשך של המכשול, אמצעים טכנולוגיים, כיפת ברזל והתחמושת שלה שהם יקרים מאוד, אמצעים נגד מנהרות ומעל הכול – סדר הכוחות שצה"ל נדרש להשקיע מול הרצועה

המצב הזה, שבו כל פעולה בעזה מרתקת אליה סדרי כוחות אדירים, נוסף על המחירים שישראל משקיעה בהמשך ההתבצרות – האינסופית יש לומר – מול הרצועה, שם את מבצע 'עלות השחר' כאנקדוטה שרק ממחישה את גודל המחדל מאז ההתנתקות, דרך ההתמודדות שלנו עם האיומים מאז ועד היום. למעשה, האיום מרצועת עזה הולך ומתגבר, ולא ניתן לזהות אפיק פעולה משמעותי שישנה את המגמה הזו, למעט פתרון אגרסיבי של פעולה עצימה כנגד ארגוני הטרור ברצועה, בכניסה קרקעית משמעותית שתכליתה השמדת תשתיות הלחימה של הטרור, החזרת השליטה המבצעית ופירוז הרצועה מנשק כלשהו. לא סתם מערכת הביטחון נמנעת מהפתרון הזה – היא חוששת מהמחיר שלו. כפי שניתן להבין, בכל עשור המחיר מכפיל את עצמו, והאיום רק הולך ומתעצם.