1.

שמואל עמנואל נהג לכתוב לעצמו תפילות. הוא היה ניצול שואה, ממקימי קיבוץ שעלבים, איש של תורה וחינוך, של התיישבות וחקלאות. השבוע מלאו שש שנים לפטירתו, ובני משפחתו שלחו אליי את התפילה שגילו בכתב ידו בין ספריו:

 

"אלוקים! תן לי את התבונה לא להשתעבד לכלי התקשורת.

 

תן לי את שלוות הנפש להמשיך לעבוד ולפעול, כשכל הסובבים אותי מופרעים על ידי הרדיו והטלוויזיה.

 

תעניק לי משמעת עצמית כדי שאוכל להסתפק בלהיות מעודכן פעם או פעמיים ביממה ולא כל רגע ורגע.

 

תן לי את הגבורה להתגבר על יצר הסקרנות המבלבל אותי ואת זמני.

 

תן לי את התבונה להבין שלא אחסר כלום ולא אפסיד כלום, אם אדע את החדשות מאוחר יותר.

 

תן לי את השכל שלא לבזבז את זמני בניחושים והשערות, המתבדות בדרך כלל בתוך שעות וימים.

 

תעניק לי את הענווה להכיר בכך שלא ישתנה כלום בעולמך, ולא ישתנה כלום במהלך ההיסטוריה, אם שמואל עמנואל לא ידע מייד על כל מהלכיו של פלוני הפוליטיקאי.

 

תן לי חלקי בתורתך, כדי שלא אבזבז את זמני בקריאת מאמרים ובשמיעת סקירות של ניחושים והערכות שווא, שבן לילה באות ובן לילה מתבדות".

 

שימו לב, שמואל כתב את התפילה לעצמו בשנת תשל"ח, 1978 (!) בישראל שידר אז ערוץ אחד בלבד, בשחור־לבן, בלי ערוצים מסחריים, בלי אינטרנט, בלי רשתות חברתיות. מה נתפלל היום?

 

 

 

2.

הרבנית ימימה מזרחי דיברה בימים אלה בכנס השנתי של ארגון 'משפחה אחת' שתומך במשפחות נפגעות טרור לאורך שנים. מאות נשים שכולות ישבו בקהל. אימהות שאיבדו בן, רעיות שאיבדו איש, חלקן פצועות שנפצעו בעצמן. ערב תשעה באב היא הקריאה לנשים שיודעות מהו חורבן, קטע שכתבה חני וינרוט ז"ל. בעיניי יש כאן אמת גדולה לכל סוגי ההתמודדויות:

 

"גיליתי תופעה שהדהימה אותי. בכל פעם שמישהו משתף אותי בבשורת איוב, במשך רוב השיחה הוא רק מתאר איך הגיבו והשתתפו מי שסביבו. אנשים אומרים: 'הרופא כל כך לא רגיש, התפוצצתי מהיחס שלו', או 'את לא מאמינה איך בעלי עוזר ומסור במשבר הזה', או 'אפילו עכשיו כשחליתי, חמותי לא מתקשרת'.

 

"אדם מספר לך שהכול בחייו מתמוטט, ובאותה נשימה מה שחשוב לו הוא החוויה האנושית, הנאמנות, החברות, האמפתיה. האם זו בריחה מהמציאות? ממש לא. זה מה שמעניין אנשים. אפילו בספר איוב אפשר לראות כמה חשוב לו מה אומרים החברים שלו. רוב האנשים, חמש דקות אחרי שנפלו עליהם השמיים, מה שיקבע את החוויה שלהם, מה שיגדיר אותה כנוראה פחות או יותר, זו ההתנהגות של מי שאיתם בחדר באותם רגעים.

 

"יחסי אנוש הם פיקוח נפש".

 

 

3.

גיסי ישראל מאיר כתב לי כך: "אנחנו רגילים לבחון את כל המאורעות שמתרחשים כאן ועכשיו. נדמה לנו שככל שאנחנו קרובים יותר להתרחשות, אנחנו לכאורה מבינים אותה יותר. פרשן טוב הרי צריך להגיב און־ליין. מצמצת ולא צייצת – פספסת.

"אחד הדברים היפים בספר דברים שהתחלנו לקרוא בימים אלה, הוא שהתורה עצמה מראה לנו את הדרך הנכונה לבחון את המציאות. צריך להסתכל על הכול בראי ההיסטוריה. בספר דברים, לכאורה, לא קורה כלום. משה רבנו רק מדבר, אבל הנאום הארוך שלו הוא כולו הסתכלות מפוכחת על המאורעות שהתרחשו ב־40 השנים האחרונות מאז החל המסע במדבר. הכול מוכר. המקומות, החניות, המסעות, התלונות והעונשים. אבל הכול מוגש אחרת, במתינות, מתוך פרספקטיבה, כאשר כבר ברור מי טועה ומי צודק.

"מה שמסעיר אותנו כעת אולי ייעלם מחר, ויש פער אדיר בין הכותרות של הבוקר לבין האופן שבו הדברים ייכתבו בספרי ההיסטוריה. המסר הוא: אל תמהר להסיק מסקנות מיידיות. תנשום, חכה קצת, נסה לראות איך הדברים ייכתבו ב'ספר דברים' של חייך".

 

 

4.

"שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד". המשפט הזה, שמופיע לראשונה בפרשת השבוע, הוא משפט  מוכר כל כך, שלפעמים אנחנו לא שמים לב למשמעותו. אז מה אומרות המילים "ה' אחד"?

 

הנה הפירוש הנפלא של הרב שמשון רפאל הירש. לדבריו, גם כשהכול מסביב סוער ומבלבל – הפסוק הזה עושה סדר. הבלגן שסביבנו והבלגן שבתוכנו נרגעים קצת כשאנחנו נזכרים שיש מקור אחד ותכלית אחת לכל המהומה. וכך הוא כותב: "בעיצומו של העולם הזה, שכולו סתירות, מכריז האדם: ה' אחד. כל הניגודים האלה של שמיים וארץ, של תבל ויחידים, של כוחות וחומרים המבקשים זה את זה ובורחים זה מפני זה, הבונים ומחריבים איש את רעהו, של יום ולילה, של הוויה וכליה, של פריחה ונבילה, של חיים ומוות, של קניין ואובדן, של הנאה ועינוי, של עלייה וירידה, של אהבה ושנאה, של שמחה וצער, וכן כל הניגודים שאדם חש בנפשו פנימה, של חירות ושעבוד, של רוח וחוש, של כוחות עליונים וכוחות ארציים – הכול הוא מעשה ידי א־ל אחד. הוא ברא ומחזיק את כל הניגודים האלה, הוא המסדר והמנהיג את כל הניגודים האלה, הוא שיצר את כל הניגודים האלה שמסביבנו ושבתוכנו".

 

חומר למחשבה לפעם הבאה שנאמר "שמע ישראל".

 

 

5.

פרשת השבוע, פרשת ואתחנן, היא פרשה שבה משה מתחנן פעמיים: ראשית, לפני בוראו, כדי שירשה לו להיכנס לארץ ישראל ולא למות בעבר הירדן. משה רבנו לא מבקש מגורי קבע. הוא יסתפק אפילו במעבר חד־פעמי בישראל, אשר לה הוא קורא לאורך הפרשה "הָאָרֶץ הַטּוֹבָה".

 

שנית, משה מתחנן גם לפני עם ישראל. זה נאום פרדה שלו מהם לפני פטירתו, והוא ממש מפציר בהם, בעבדים המשוחררים שהלכו אחריו במדבר 40 שנה, לא לשכוח מה הייעוד שלהם ומה הרמה שעליה הם אמורים לשמור מעתה: "כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים", הוא אומר להם על התורה, כלומר: אני נפרד מכם, אבל התורה נשארת, ובה תלויים החוכמה והבינה שלכם מעתה.

 

משה ממשיך ומספר לקהל שמולו איך בעתיד, אחרי שייכנסו לארץ ויחיו בה, כל העמים אמורים לומר עליהם: "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה". לקראת סוף הפרשה הוא מבקש שהעם שלו ייצג לא רק חוכמה ותבונה, אלא גם קדושה, והוא אומר לקהל: "כִּי עִם קָדוֹשׁ אַתָּה… בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".

 

התחינה הראשונה של משה לא התקיימה. הוא זכה רק לראות את הארץ מנגד, אבל לא להיכנס. האם התחינה השנייה שלו התקיימה?

 

6.

עד כמה אנחנו מושפעים מהאזהרות המבהילות על חפיסות הסיגריות? עד כמה הסרטונים על זהירות בדרכים משפיעים עלינו להפסיק לסמס בנהיגה?

פרשת השבוע עוסקת גם בפער האדיר הזה בין הידיעות שלנו לבין אורח חיינו. בין מה שאנחנו יודעים שנכון לעשות, לבין מה שאנחנו עושים בפועל. משה רבנו עומד לפני העם רגע לפני הכניסה לארץ ואומר: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ". חכמינו מסבירים שיש לדעת, ויש להשיב אל הלב. להפנים. להפוך את האמונות לדברים מעשיים שאנחנו חיים לאורם. לחבר בין השכל הקר לבין עולם הרגש. מדיאטה ועד תורה ומצוות, זהו אחד האתגרים הכי קשים שיש. רבי נחמן מברסלב כתב על כך שעיקר השלמות היא לחבר את הדעת ואת הלב. כלומר, להסיר את המחסום שבין הידיעה לבין המעשה. להצליח לחיות באמת לפי מה שאנחנו יודעים ורוצים.

רגע לפני הכניסה לארץ, משה רבנו אומר לנו להקים את החברה הישראלית על העיקרון הזה – לא לדבר גבוהה־גבוהה על ערכים, על מה נכון לעשות, אלא גם לחיות באמת לפי הערכים האלה, ברמה האישית והלאומית. בהצלחה לכולנו.