נאמן שמו

בשבוע שעבר תיארנו את דמותו של רבי אריה מרקוס, ששימש נאמן (מזכיר ומנהל) כולל הפרושים חמישים שנה והיה חבר בצוות ההנהגה של היישוב הישן. סיפרנו שר' אריה נאמן הוא שהקים ובנה את בית כנסת החורבה עם בני משפחת צורף (סלומון).

ציינו את העובדה המפליאה שמצד אחד הוא היה מ"העשרה הראשונים" של קהילת האשכנזים בירושלים בשנת תקע"ו, ובכך היה בעצם ממייסדי היישוב הישן, ומצד אחר האריך ימים עד שנת תרל"ז, שאז החל לקרום עור וגידים רעיון ההתיישבות החקלאית של פתח תקווה, אם המושבות. זכה ר' אריה נאמן לתת ידו להתארגנות זו בראשית דרכה.

הוא הציע לשר להשקיע ברכישת אדמות באזור רמלה וטען כי הכפרים החקלאיים, אם יוקמו שם, יוכלו לספק את כל התצרוכת החקלאית הדרושה לתושבי ירושלים

עובד אדמה

כבר בשנת תקצ"ז העלה ר' אריה נאמן את רעיון עבודת האדמה בארץ ישראל, ועם עוד ארבעה מאנשי כולל הפרושים פנה אל הגביר היהודי אליהו פיג'וטו בבקשה כי יסייע בידם להקים מסגרות כלכליות חדשות לפרנסת יהודי ירושלים. הם ביקשו שייתן את חסותו, קונסול אוסטרי בארם-צובא, להקמת קרן כספית גדולה שהם יקימו "באופן שהקרן יילקח בו שדות וכרמים, או לבנות בתי מלאכה, כגון בית הבד של שמן זית, או לבנות חנויות" ('השיבה לירושלים', עמ' 230).

סיפר ר' פנחס גרייבסקי: "ר' אריה נאמן היה חובב הארץ ושואף לעבודת החקלאות, וכאשר חפץ השר מונטיפיורי, בשנת תקצ"ט, לעזור לאחיו יושבי ארץ-הקודש שיתפרנסו מעמל כפיהם, ושאלת 'עבודת האדמה' עמדה אז על הפרק, היה הוא מן הראשונים שפנה אל השר בדברים האלה:

"ואנוכי נתתי את לבי לתקוע את יתדי בג’בל טור (בראש הר הזיתים, ששם היתה אדמה למכירה) ובעזר ה' וברצון השר משה, אנכי אעבוד את האדמה שמה, ואנכי אחל לתקן ולהכין כל הדברים הנדרשים, עם אחד מאחינו הפורטוגזים אשר כבר נסה לשלוח ידו בזה, זה חמש שנים, ובחודש הבא נחל להכין תבן ושאר דברים הנדרשים לעבודת האדמה".

ייסוד פתח תקוה

ובכן, עשרות שנים קודם להקמת פתח תקווה כבר השתדל ר' אריה נאמן להקים בארץ התיישבות חקלאית. הוא גם דיבר על כך עם מונטיפיורי בעת שביקר בירושלים. הוא הציע לשר להשקיע ברכישת אדמות באזור רמלה וטען כי הכפרים החקלאיים, אם יוקמו שם, יוכלו לספק את כל התצרוכת החקלאית הדרושה לתושבי ירושלים.

בשנת תרל"ב נעשו הניסיונות הראשונים של קבוצת חלוצים מבני היישוב הישן לרכוש אדמה למען הקמת מושבה חקלאית בארץ ישראל. בשנת תרל"ו הם ניסו לרכוש אדמות ביריחו, ובאדר, זמן קצר לפני שהתבטלה העסקה, כבר הספיקו לקרוא להתיישבות שלא קמה "פתח תקווה". ביטוי זה התקשר היטב לאדמת יריחו, שבתנ"ך נקראת עמק עכור ונאמר עליה בנבואת הושע: "וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה".

ואולם לא מיריחו נולד הביטוי פתח תקווה. ביטוי זה (וכמוהו גם הביטוי פתח גאולה) חזר ונשנה בכתביהם של אנשי היישוב הישן כבר שנים קודם לכן: זו הייתה סיסמת העבודה החלוצית שלהם בענייני יישוב הארץ והיציאה מהחומות. נוסף על כך עולה ממסמכים מאותם ימים כי 'פתח תקווה' נקבע לשם קבוצת המתיישבים ולא רק לשם המקום של (ניסיון) ההתיישבות ביריחו.

אם כן, ההתיישבות פתח תקווה שהוקמה בשנת תרל"ח היא המשך ישיר של הפעילות בשנת תרל"ו. בשל כך אנו מוצאים כי רבים ממייסדי פתח תקווה בשנת תרל"ח היו מעורבים גם בהקמת חברת פתח תקווה בשנת תרל"ו.

על עזרתו של ר' אריה נאמן בהקמת פתח תקווה יש בידינו כמה תיעודים, המבוססים כולם על זיכרונותיו בכתב ובעל פה של ר' יהושע יעלין, מהיוזמים ומהפעילים בהקמת פתח תקווה בשלביה הראשונים.

הארמני הנכבד השתכנע. הוא נפגש עם קבוצת הארמנים והשפיע עליהם לחזור בהם מכוונתם להתמודד על רכישת הקרקע. כאשר נערכה מכירה פומבית על הקרקע הציעו היהודים את הסכום הגבוה ביותר, וזכו במכרז

הפגישה עם הארמני

קבוצת המתיישבים שביקשה לרכוש את אדמת יריחו נתקלה בקשיים מרובים. בין היתר צצו ערבים וגם ארמנים שהביעו עניין אף הם לרכוש את האדמה, והיה צריך לשכנע אותם לסגת מהרעיון.

דוד ילין תיאר את הסיפור על פי זיכרונותיו של אביו ר' יהושע יעלין: "ויבחרו מביניהם אחדים מבני ירושלים היודעים לכלכל דבריהם בערבית, ובתור ממלא מקום רב העדה לקחו אתם את אחד מזקני עדת האשכנזים, מאלה שבאו הנה בראשית ימי היישוב ויסגלו להם את מלבושי הארץ, את קפטן הבד או המשי, ואת הג'רבה הארוכה, ואת הכובע האדום והמצנפת השחורה והעבה מאוד הצונפת אותו. והאיש מנכבדי העדה, ר' אריה הנאמן שמו. ויסדרו את טענותיהם וישימו את הדברים בפיו, וכולם יחד הלכו אל בית הפטריק (הממונה הארמני, מ"נ) אשר במנזר הארמנים.

"מכל הדברים אשר העתירו על הפטריק ויתר גדולי הכמרים אשר קדמו פניהם בכבוד, נשאר בזכרוני רק רושם השיחה הקצרה הזאת, אשר כנראה היתה היא המכריעה את הכף לצדם:

"הן לא נעלם מאדוננו, אמרו הצירים אל הפטריק, כי העיר יריחו היא העיר הראשונה אשר נפלה לעמנו לנחלה בארצו הקדושה בימי יהושע, ועל יד נביאו הושע הבטיחנו ה' אחרי כן כי 'משם יתן לנו את כרמינו, ואת עמק עכור יהפך לנו לפתח תקווה', ועל כן אחרי אשר זיכנו ה' לשוב לשבת בארץ הזאת, אמרנו לרכוש לנו אחוזה במקום ההוא… לבנו בטוח כי בחיבתו לצדק ויושר יצווה לבאי כוחו לבלתי עמוד לנו לשטן על דרכנו".

את המשך הסיפור אביא מהגרסה ששמע אליעזר ריבלין מפיו של יהושע יעלין. בתוך השיחה עם ר"א נאמן שאל אותו הפטריק הארמני: "אמנם רעיון יפה מאוד הוא מצדכם להחל גם עכשיו את ישובכם על האדמה על אדמת יריחו, כאשר החל גם הכובש הראשון יהושע לפני שלושת אלפים שנה לכבוש את יריחו, אבל אשאלכם: הלא תזהרו במצווה ולא ידעתם כי יהושע קלל את אשר יקום ובנה את יריחו?"

ר' אריה ענה לו על פי דברי חז"ל: "יהושע קילל רק את הראשון, ואחרי שקללתו נתקיימה ביחיאל בית האלי (מלכים א, טז) כבר הותר הדבר, ותקוותנו חזקה שיישובנו יהיה לברכה ולא לקללה".

הארמני הנכבד השתכנע. הוא נפגש עם קבוצת הארמנים והשפיע עליהם לחזור בהם מכוונתם להתמודד על רכישת הקרקע. כאשר נערכה מכירה פומבית על הקרקע הציעו היהודים את הסכום הגבוה ביותר, וזכו במכרז.

מארגן העלייה: ר' חיים מוולוז'ין

לקראת שנת ת"ר התפרסמה בעולם התפיסה שזו תהיה שנת קץ הימין, על פי הפסוק "קול הת"ר נשמע בארצנו". גם תושבי ירושלים, שהיו מדוכאים מרוב צרות, תלו יהבם בכך, וככל שהתקרבה שנה זו התגבר המתח המשיחי. כאשר חלפה אותה שנה, ולכאורה לא התרחשה הגאולה המקווה, עמד אתגר בפני אמונתם של בני ירושלים: איך זה שעדיין לא נושענו? רבני ירושלים עמלו רבות לחזק את הציבור ולעודדו, אך למרבה הצער היו כאלה, יחידים אומנם, שהתייאשו והחליטו לעזוב את דרך היהדות.

על רקע זה מעניין לקרוא את מכתבו של ר' אריה נאמן, שנכתב לאחר שנת ת"ר, ובו הוא קובע שאכן התרחש בשנה זו מפנה דרמטי בתחיית האומה. מכתב זה כולל שתי עובדות חשובות: א) תחילת היוזמה לעליית תלמידי הגר"א (שעלו בשנת תקס"ח) הייתה כבר בשנת תק"ס, כלומר כשנתיים בלבד לאחר פטירת הגר"א; ב) האיש שיזם את המסע היה לא אחר מתלמידו המובהק רבי חיים מוולוז'ין, מייסד ישיבת וולוז'ין, המכונה כיום אבי הישיבות. אין ספק שהוא כתב זאת על פי דברים ששמע גם מחותנו, רש"ז שפירא, שהיה תלמידו של ר' חיים ועלה ארצה במצוותו.

"מ[שנת] ת"ר ואילך תרעין ברחמין פתיחין ונס יגון ואנחה מהמגפות… והיתה הרווחה וחיים בירושלים, וגם אז ניתן כל אה"ק וסוריא תחת מלך מצרים והנהגתו… ועשה משפטים עם בני דודינו, ונתן רשות להקונוסוליה מכל המלכים שישבו פה עה"ק, והוקל מעלינו עול הגלות מעט, ומאז ניתן רשות לאחינו בני ישראל שיבנו ויקחו קרקעות וזכינו לבניין החורבה ושארי בנינים, ואחרון חביב בבית הכנסת (שב'חורבה', מ"נ) שהניחו לנו אבותינו מקום להתגדר לפאר ולרומם בית א-לוקינו ופאר בנינו מפורסם בכל העולם, הבניין הראשון (בחשיבותו, מ"נ) בירושלים, וראינו בזה הבניין התערותא דלעילא ובונה ירושלים ה' לשון הווה, סולם מוצב ארצה וגו'" ('פנקס ירושלים', תרצ"א; "גאולה בדרך הטבע", מאת ד"ר אריה מורגנשטרן, עמ' 53–55).

פטירתו

ר' אריה נאמן נפטר בג' באדר תרל"ז, ונקבר בהר הזיתים. חשבתי בליבי: אין ספק שבעיתונות הירושלמית אוכל למצוא הדים לפטירתו של אחד מראשי העדה, ר' אריה נאמן. עברתי על גיליונות העיתון 'יהודה וירושלים', שערך ר' יואל משה סלומון, והגעתי לגיליון שנדפס כשבוע לאחר פטירת ר"א נאמן. והנה בעמ' 8 מצאתי מסגרת שחורה ובה הכיתוב: "קול נהי מציון!" וכותב העיתון (כנראה ר' יואל משה) בישר בעצב את הידיעה הזאת:

"ביום א' גווע ויאסף האיש היקר ומפורסם ה"ר אריה מארקוס ז"ל. איש אשר את כל נפשו הקריב על מזבח אהבת ארץ נחלתנו. האיש המצוין הזה בא לאה"ק זה חמישה ושבעים שנה, בהיותו נער בן י"ב שנה, בעת אשר היו שערי ציון אבלות ושעריה שוממות. הוא היה מהעשרה ראשונים אשר יסדו ישוב האשכנזים בעה"ק ת"ו. טרח, עמל ויגע כל ימיו בצרכי ציבור… ובעת הרעש והדבר והביזה הציל נפשות רבות מיד שאול. גם היה זרוע ועזר רב… בהצלחת חורבת רבינו יהודה החסיד ז"ל, ובנייני בתי מדרשיה לתורה ולתעודה… תנצב"ה".