גירוש מורג

במורג התגוררו כמה מבוגרי ישיבתנו ברמת גן. שמרנו עימם על קשר של ביקורים במשך השנים הקשות אפופות הפצמ"רים והפיגועים.

כשהתקרב מועד הגירוש מגוש קטיף הגעתי ליישוב עם ראש הישיבה וקבוצה מתלמידינו. עימנו היו שב"חים רבים, תלמידי מרכז הרב עם רבניהם, תלמידים נוספים מכמה ישיבות, סטודנטים מתא כתום ועוד. כשהגירוש כבר היה בשער חילקנו בינינו את התפקידים. בחלקי נפל להיות אחראי לבית הכנסת. בחרתי לומר עם הציבור שהיה שם את ההושענות של הושענא רבה. עוצמה מיוחדת גנוזה בהן, והן מרגשות אולי יותר מכל תפילות ימים נוראים.

בתום ההושענות דיברתי לפני הציבור על הגמרא בגיטין שדורשת "מי כמוכה באלים – מי כמוכה באילמים". יש זמנים שגדולתו של הקב"ה מופיעה דרך שתיקתו. שמו מתחלל לעיני הגויים, נרמס ומבוזה, והוא שותק. הרמתי קולי וזעקתי: אנו מבקשים, ריבונו של עולם, אנחנו רוצים לראות "מי כמוכה באלים". איננו רוצים עוד שתיקה.

כולם בכו. ביקשתי שנשיר את 'אז ישיר' במנגינה הספרדית, כמנהג המקום מימים ימימה. לאחר 'אז ישיר' התחלנו בסליחות של שני קמא. מסביב התחילה ההמולה, כל האזור התמלא בחיילים ובשוטרים לובשי שחור.

בתחילה נכנסו כמה קצינים בכירים וביקשו לדבר עימי. הם שאלו אותי מתי נתפנה, ועניתי שאין לנו כוונה כזו. ניאלץ לפעול, אמרו. עניתי להם: יש לכם אפשרות לעשות כאבנר ועמשא בשעתם, שהיו מוכנים להוריד את הדרגות ובלבד שלא להרוג את אנשי נוב עיר הכוהנים (ירושלמי, סנהדרין י, לב). הם לא נענו. ביקשתי רק דבר אחד: שלא להכניס כחולי מדים. מבחינתנו הם סדין אדום לשור שחור, המשלתי להם. אחרי כל מה שספגנו מידי המשטרה בהפגנות שקדמו לזה איננו רוצים אפילו לראותם. בקשתי נתקבלה.

יצאת מהמפגש הקצר. דרשתי על האגדה שהלוויים בזמן החורבן זרקו את המפתחות של ההיכל כלפי שמיא ואמרו לה': טול את שלך. כך אני מוסרים את המפתחות לקב"ה ואומרים לו: אנו את שלנו עשינו, הרי שלך לפניך.

כולם התייפחו ובכו, העמיסו את התיקים והתיישבו על הרצפה שלובי זרועות, והחזן המשיך בתפילה, "אבינו מלכנו שמע קולנו", קרע רוע גזר דיננו, ריבונו של עולם, עשה למען הרוגים ושרופים על שם קודשך, עשה למען ההרוגים במקום הזה שמסרו את נפשם בשביל לחיות פה.

הגירוש החל. ארבעה או שישה חיילים לבושי שחורים על כל אחד. ארבע חיילות על כל אחת מהצעירות שהיו בעזרת הנשים. אותי השאירו אחרון, בכל זאת תפקיד של רב. ביקשתי עוד כמה רגעים.

בבית הכנסת היפה והמטופח של מורג, ליד ארון הקודש הפתוח לרווחה, נפלתי אפיים ארצה, ייללתי וזעקתי. ביקשתי סליחה מה' יתברך על שלא זכינו לשמור על חבלי ארץ הקודש שנתן לנו, על שבעוונותינו שרבו מגלים יהודים את אחיהם ומחריבים במו ידם את יישוביהם.

כשהוצאתי החוצה היו עיניי מלאות מסך של דמעות, ולא ידעתי שבכל הרשתות מצלמים ושאנחנו הראשונים לגירוש. נזכרתי אז בעשרות הקדושים שנרצחו בידי פראים בכל אותן שנים ארוכות של טרור וזעקתי: איפה כל הקדושים? היו נרצחים שהכרתי אישית. האם הכול היה לשווא? האם נרצחו והקריבו את חייהם בעבור יישוב יהודי שבסופו של דבר נחרב בידי יהודים?

בנפשי פנימה נצרבה התודעה שמה שהיה שוב לא יהיה. כל שנאמר ונלמד יצטרך לעבור בחינה מחודשת. לא נוכל לשלוף עוד את 'הקלסרים הישנים' וללמד את אותן פסקאות כאילו דבר לא קרה, להתנחם ולהירגע במילים "הכול היה מתוכנן" ו"הובא בחשבון". לא עוד. הפעם נקלוט את האזעקה.

Lead:

הגירוש החל. ארבעה או שישה חיילים לבושי שחורים על כל אחד. ארבע חיילות על כל אחת מהצעירות שהיו בעזרת הנשים. אותי השאירו אחרון, בכל זאת תפקיד של רב. ביקשתי עוד כמה רגעים