רשות הדיבור מסעי

גּוֹפְנָה

מיטל בוזגלו

 

נְהָרוֹת־נְהָרוֹת

בְּמַעֲלֵה הָהָר עוֹלִים

מְלֵאִים הַשְּׁבִילִים

לַאֲדָמָה חֲשׂוּפָה מוֹבִילִים

אֲנָשִׁים נָשִׁים וָטַף

זְקֵנִים עִם נְעָרִים

לְהָקִים יִשּׁוּב חָדָשׁ

הַלְּבָבוֹת מִתְעוֹרְרִים

קְרוֹבִים וּרְחוֹקִים

כֻּלָּם נִקְבְּצוּ וּבָאוּ לָךְ

מְדַלְּגִים מִכָּל פִּנָּה

מְבַקְּשִׁים לָרֶשֶׁת אוֹתָךְ

 

חַמָּה שׁוֹקַעַת מִמְּקוֹמָהּ

בַּשָּׁמַיִם הַצְּבָעִים מִתְחַלְּפִים

אַךְ בַּלֵּב עוֹלִים

וּמִתְנַגְּנִים הַצְּלִילִים

צְלִילֵי הוֹדָיָה

צְלִילֵי תְּפִלָּה

כִּי נָתַן ה' לָנוּ

אוֹתָךְ לְנַחֲלָה

לֹא נַעַזְבֵךְ

לֹא לְאוֹיְבִים לֹא לִשְׁמָמָה

עָלֹה נַעֲלֶה וּבָךְ נִטַּע

אִמָּא אֲדָמָה

וְשָׂם ה' עֵינוֹ

עָלֵינוּ לְטוֹבָה

וְשַׁבְנוּ אֵלַיִךְ

אֶרֶץ אֲהוּבָה

 

עַל רֹאשׁ הַפִּסְגָּה

מִתְנוֹסֵס דֶּגֶל יִשְׂרָאֵל

הִתְרַגְּשׁוּת אוֹפֶפֶת

כִּי עִמָּנוּ אֵ־ל

וּבַחֹשֶׁךְ הַגָּדוֹל

אֵי שָׁם מִתּוֹךְ הָאֲפֵלָה

אַלְפֵי אוֹרוֹת מְנַצְנְצִים

מְבַשְּׂרִים הַגְּאֻלָּה

 

זָכִינוּ לְוָתִיקִין

נִזְכֶּה לְעוֹד תְּפִלּוֹת הַרְבֵּה

כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' אוֹתָנוּ

כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם יַרְבֶּה

 

וְגַם אִם יָבוֹאו בְּיָד חֲזָקָה

אֲנַחְנוּ נָשִׁיב בָּאֱמֶת הַפְּשׁוּטָה וְהַטְּהוֹרָה

בְּלֵב אוֹהֵב וְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה

צַעַד אַחַר צַעַד

בְּעֹז וֶאֱמוּנָה

אֶבֶן אַחַר אֶבֶן

נִבְנֶה אוֹתָךְ גּוֹפְנָה!

 

אנחנו הילדים של קיץ 2005

בנ"ש

אנחנו הילדים של קיץ שנת אלפיים וחמש.

חלמתם אותנו לראשונה בלילה, עם תום הגירוש.

הייתם גברים עייפים מנסיגות ואינתיפאדות קשות,

הייתן נשים צעירות לוחמות אבל ללא הצלחות,

וכשהריתם אותנו באהבה בקיץ אלפיים וחמש

רציתם למנוע מאיתנו את כל הקושי והאש.

 

כשנולדנו הייתה הארץ נגוסה ועצובה.

האירוע הזה – כמה ייאוש הוא טבע, רציתם שנחיה בדממה.

פינויים זה קשה וכואב, הפגנות זה פאסה.

כל מה שהיה בגוש אמונים – היה, לא יהיה עוד.

וקולכם בניגון הישן מוכיח שעשיתם באמת הכול,

כשהבטחתם להנחיל אהבת הארץ אבל בלי שניגע בה, בחול.

 

דיברתם על פרת

ועל הנילוס

דיברתם על תום הכאוס

הבטחתם להכיל מורכבויות

אבל ביקשתם שנספור רק הצלחות.

 

אנחנו הילדים של קיץ שנת אלפיים וחמש

גדלנו. אנחנו עכשיו עולים על ההר, שמחים בו עד כלות

גם אנחנו יודעים לעשות מאבק, נופלים אבל יודעים גם לקום.

גם אנחנו עולים, גם אנחנו יורדים, גם אנחנו עושים, נלחמים.

 

ולכן לא נלחץ, אבל ממש מבקשים, תפסיקו להחליש את העושים.

כשהיינו קטנים אמרתם: קמים גם אם יש משברים,

אם דרוש לכם כוח – ניתן, לא נחסוך, ונצעד נחושים שוב לחומש,

אנחנו הילדים של הקיץ ההוא שנת אלפיים וחמש.

עָלֹה נַעֲלֶה כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ

הדסה אביעד

אוֹרוֹת

נְקֻדּוֹת וְעוֹד נְקֻדּוֹת מוּקָמוֹת

מֵהַשּׁוֹמְרוֹן, דֶּרֶךְ יְהוּדָה וְעַד עִיר הָאָבוֹת

דִּגְלֵי יִשְׂרָאֵל מוּנָפִים בָּרְחוֹבוֹת

יִשּׁוּב הָאָרֶץ עוֹלֶה לַכּוֹתָרוֹת

 

נְעָרִים וּמִשְׁפָּחוֹת מְלֵאִים בְּאִידֵאָלִים

אֶת הָאַהֲבָה לָאָרֶץ מַצְבִּיעִים בָּרַגְלַיִם

עוֹלָלִים, יְלָדִים, נְעָרִים וּמְבֻגָּרִים

בֶּאֱמוּנָה גְּדוֹלָה כֻּלָּם חֲדוּרִים

 

רִקּוּדִים בְּרֹב עַם וְעֵדָה

הֲלִיכָה לְעֵבֶר הַנְּקֻדָּה בִּצְעָדָה

אֹהָלִים וְשָׂקָ"שִׁים נִפְרָשִׂים

הָרוּחַ עוֹלָה בַּמִּפְרָשִׂים

 

וּבַחֲלוֹף כַּמָּה שָׁעוֹת, עֵת יָרְדָה הַחַמָּה,

כְּשֶׁנְּעָרִים וּנְעָרוֹת מַפְרִיחִים אֶת הַשְּׁמָמָה

הִגִּיעוּ הַכּוֹחוֹת לְהָפֵר אֶת הַדְּמָמָה

 

וְיֵשׁ פְּלֻגְתָּא

וְלֹא הִגַּעְנוּ לַמְּנוּחָה וְלַנַּחֲלָה

אַךְ הָאֻמָּה מְחֻבֶּרֶת לְרִגְבֵי אַדְמָתָהּ

וְזוֹהִי רַק הַהַתְחָלָה

 

הַמִּבְצָע הִכָּה הֵדִים

הַמְּחָאָה יָצְאָה לַמֶּרְחַקִּים

הַמֶּסֶר הַבָּרוּר הֻעֲבַר בַּתּוֹדָעָה

שְׁלֵמוּת הָאָרֶץ – צַו הַשָּׁעָה.

 

לֹא בְּרָצוֹן גֹּרַשְׁנוּ

וְלַחֲזֹר וּבְגָאוֹן – לְשָׁם פָּנֵינוּ

בִּתְפִלָּה לְאַחֲרִית הַיָּמִים וּלְבוֹא הַגְּאֻלָּה

"עָלֹה נַעֲלֶה כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ".

 

 

אבל מה עם נעם?

שמעון דוידי

בצלאל סמוטריץ', יש לך זכויות רבות. אתה נלחם למען התורה והארץ, אתה מתייעץ עם הרבנים, אתה משתמש באחד הכלים הקשים והחשובים במדינה – הפוליטיקה – כדי לקדם את עם ישראל.

בזמן האחרון מתרבות השמועות על שאתה רוצה לרוץ בלי נעם כדי לא להיות מפלגה שמורכבת מרסיסי מפלגות. אומנם הכחשת זאת, אך השמועות מתרבות ובאות מכיוונים שונים ורבים מדי, ועל כן ראיתי לנכון להגיב על כך.

אני רוצה לשאול אותך: למה אתה לא רוצה את נעם? לפני שאבי מעוז הגיע לכנסת, אף אחד לא דיבר על המושג 'הנדסת תודעה' בריש גלי, ורוב האנשים בכלל לא שמעו על זה. אבי מעוז התחיל לדבר על זה, אנשים שמים לב למה שקורה סביבם, אנשים מתחילים לקלוט מה התרבות הפרוגרסיבית מנסה לחולל לעם ישראל ולמדינת ישראל.

אתה מדבר הרבה על כמה חשובה האחדות:  "אבל יש רצון לרוץ ביחד? כולל עם נעם ?בוודאי. אם זה תלוי בי – נרוץ עם כל ההרכב שקיים היום. הוא הוכיח את עצמו, ויש לנו את הנבחרת הכי טובה בכנסת. הציבור הכללי לא באמת מבחין בניואנסים שמבדילים בין שלושתנו. אין שום סיבה שנתפרק ונתפצל שוב ונהפוך לשברי מפלגות". כך אמרת. אין חולק שאחדות חשובה, אבל למה רק דרך פריימריז? למפלגה אחת יש אחדות, גם בבלוק הטכני שהיה בבחירות הקודמות הייתה אחדות, לא אחדות מדומה שבה כל אחד מוותר קצת מהחלק שלו, אלא אחדות שבה כל אחד מוציא את עצמו לפועל בשלמות.

                              

רציתי לכתוב שיר

נ"מ

רציתי לכתוב שיר,

אבל מאין להתחיל? והאם צריך להיות יותר ישיר?

אולי זו רק תחושה רגעית שהלב רוצה להגשים,

כי ככה אנחנו – האנשים.

חיים לפי ריגושים, לא תמיד יושבים וקצת חושבים.

רוצים להרשים, להדהים ולמצוא את מי להאשים.

החיים חולפים ועוד שנייה זה נגמר,

אחר כך מצטערים שהרגע חלף, עבר.

אז אולי במקום להתעסק ננסה להתאפק?

מתי בפעם האחרונה נכנס בך ספק?

מתי לראשונה הרגשת את הלב דופק?

לפעמים אנחנו שוכחים שיש לנו רגשות,

מנסים להשקיט וממשיכים לעשות.

אבל אי אפשר לבחור את מה לסנן,

אני יודע שלפעמים אתה רוצה להתגונן.

ממה? אתה שואל,

מרגיש שאתה מתחיל להתבלבל.

צריך קודם כול לחפור בפנים, בתוך הלב.

נסה לרגע לעצור את הניסיון להשתלב.

הֱיה מי שאתה במקום לנסות את עצמך לשנות,

שייכות היא דבר שאין צורך בשבילו להונות.

משמעותה לקבל אחרים ובעיקר את עצמך,

בלי לנסות לעטות על פניך מסכה.

אבל כדי שתוכל להרגיש בטוח,

אתה חייב את העיניים לפקוח.

קח את אותו הצעד שתמיד פחדת לקחת,

ואולי סוף סוף תגלה מה מסתתר מתחת.

הסוף תמיד מתחיל בהתחלה,

שם נמצאת אותה אבן דרך, אותה מפה של הנשמה.

אי אפשר להחזיר את הזמן, ולכן צריך לבחור בתבונה,

איזו דרך לקחת כדי להגיע להבנה

שאת עצמך אתה צריך קודם כול לאהוב,

ולא… אתה לא צריך את כל האחרים לעזוב.

בשביל שתוכל לתת משהו לאחר,

קודם כול את אותו דבר אתה צריך לשחרר.

אתה לא יכול לתת מה שלך אין,

ככה זה עובד בעולם, כמעט ששכחתי לציין.

סבל תמיד קיים אבל לך יש כוח

לבחור ולעמוד מבלי לברוח.

כאוס מגיע גם לבקר מדי פעם,

כאשר הדברים מסובכים ואתה אכול זעם.

אבל מהצד השני יש גם סדר,

אך משעמם לעשות הכול לפי הספר.

כי הרי תמיד חיפשת דבר בעל משמעות,

אגלה לך סוד: תמצא אותו אם רק תיקח אחריות.

אותה הדרך הולכת בין הטיפות,

בין הסדר והעצות לבין הכאוס והמסכות.

כשתמצא אותה, פתאום תסתכל לאחור ותחפש בירור,

איך עולם שלם יכול להתחבא בתוך לב שבור?

אתה כבר על הדרך, אבל תמיד תזכור,

שמותר לך מדי פעם לעצור.

אולי תצטרך לחשב מסלול מחדש,

אבל עכשיו סוף סוף, בשבילך, המאמץ מוקדש.

הרבה כתבתי ואני מתחיל להתעייף,

לא פשוט להסתכל פנימה ולהוציא משהו מבלי להתייפייף.

בכנות, חשבתי שלא אצליח לכתוב יותר מחמשיר,

האם הצלחתי לכתוב מבלי להסתיר?

אולי אנסח את זה באופן יותר בהיר?

לא! את הרגע הזה צריך להוקיר!

הכול התחיל, כי רציתי לכתוב שיר…