אלו היו שלושה שבועות מופלאים בין י"ז בתמוז לט' באב, קיץ שנת תשע"ד.
שלושה שבועות ללא שינה, בתפריט: מנות קרב. השמש קופחת בימים, היתושים מציקים בלילות. והחול… כמה חול יש שם ברצועה, ברצועת עזה שלנו. חול שנדבק בין השכפ"ץ והווסט ובין הגוף, ועם זיעה בלתי פוסקת גורם לסיוטו הגדול של הלוחם – שכפצת, כך החיילים מכנים את הגיהינום הזה – עקצוצים נוראיים בלתי פוסקים בכל מקום בגוף שחולפים רק כעבור כשלושה ימים.
אלו היו ימים מופלאים של גבורה: מבית לבית וממנהרה למנהרה, חיילי סדיר ומילואים שנלחמים על הזכות להלום באויב, מפקדי גדודים וחטיבות שמתחננים למטכ"ל לשלוח אותם לקו החזית. ימים של רוח גדולה, ימים של אחדות מיוחדת בעם ישראל, ערבות הדדית והבנה כי בסוף אנחנו באמת אחים, אחים אוהבים, ויש לנו אויב אחד משותף.
זכיתי גם אני להיות שם, לחזות בפלא הזה בתפקידי כרב לוחם, רב גדוד לוחם בחטיבת הצנחנים. עודני זוכר את ההתרגשות במעמד הגדודי, ערב הכניסה לרצועה, ואת הדברים שאמרתי שם. דיברתי על מורשת שמשון הגיבור ושערי עזה שעקר בגבורתו, ושאנו בני בניו רוצים ללכת בדרכו, דרך מסירות הנפש למען עם ישראל. על שאנו הטובים והם הרעים, על האמונה שאנו עושים את הדבר הנכון, מלחמת מצווה גדולה, ומי שעושה את הדבר הנכון אין לו מה לפחד כלל. סיימתי בתפילה לשלום חיילי צה"ל וחתמתי בברכה: לכו לשלום ושובו לשלום, ויהי ה' עימכם.
אחריי עלה המג"ד. המתח מורגש באוויר, אבל פניו מחויכות היו במיוחד: אין לכם מה לפחד, יהיה מאוד לא נעים להיות בצד של האויב בלילה הזה, הבטיח ללוחמים. והוא צדק: צה"ל הגדול הפעיל שם את כל כוחו בעוצמה בלתי רגילה, כמו רק חיכה לרגע הזה: אש תופת ממטוסי חיל האוויר, ארטילריה ושריון ריככו את היעדים לפני בואנו, לא מותירים כמעט סיכוי לאויב להרים את ראשו.
ובפנים התרוממות רוח. נערכים להגנה, מתמגנים מאחורי המחפורות. השבת כבר מתקרבת, ושירת ידיד נפש מתנגנת על המחפורת, שירה חרישית שמרעידה את מיתרי הלב ומחברת את האדם לעצמיותו ולמטרה הגדולה שלשמה ובעבורה הוא נלחם, זרוק כאן בכניסת השבת על מחפורת חול בלב רצועת עזה.
ולעת צאת השבת, זמן רעווא דרעווין, קולות נפץ וקשר מתעורר, מחבל ומטען, ירי והסתערות, חייל מהפלוגה, בשר מבשרנו, איננו ולא ישוב, בניה רובל הי"ד, ועימו מ"פ פצוע מאבד שם עין אחת, צועק עד הרגע האחרון פקודות לפלוגה, ממאן להתפנות עד שידע מה שלום פקודיו.
אחריי עלה המג"ד. המתח מורגש באוויר, אבל פניו מחויכות היו במיוחד: אין לכם מה לפחד, יהיה מאוד לא נעים להיות בצד של האויב בלילה הזה, הבטיח ללוחמים. והוא צדק: צה"ל הגדול הפעיל שם את כל כוחו בעוצמה בלתי רגילה
עת מלחמה
שמונה שנים עברו מאז המבצע הזה, ולמעשה מאז הפעם האחרונה שהסיר צה"ל את כיסויי הטנקים, פתח את מחסני החירום והסתכל לאויב בין הכוונות, סוחט את ההדק ומשמיד את האויב, יורה על מנת להרוג ולחסל, ארדוף אויביי ואשיגם. החיילים שמשתחררים מחר לא ראו שדה קרב מימיהם, אבל לא רק הם, גם המפקדים שלהם, המ"כים, מפקדי המחלקות, מפקדי הפלוגות ואפילו הסמג"דים לא יודעים דם, אש ותימרות עשן מה הם. במקרה הטוב חוו התקלות במהלך מעצר בשכם או בג'נין, במקרה הרע העבירו את השירות הקרבי בפיזור הפגנות ברימוני עשן, הלם וגז מדמיע. אפילו המג"דים, אלו שעתידים להיכנס ראשונים במבצע או במלחמה הבאה, טרם התגייסו לצה"ל במלחמת לבנון השנייה, תפקדו כחיילים צעירים במבצע עופרת יצוקה.
צה"ל של היום חזק ומאומן באופן שלא היה כמותו מעולם, עתיר טכנולוגיה מסעירת דמיון, יכולות ניווט, שליטה ופיקוד והפעלת אש שטרם נראו כאן בשום מבצע או מלחמה שצה"ל השתתף בה. מגירותיו של צה"ל עמוסות: תוכניות מיוחדות לגזרות השונות יש, אימונים ודפ"אות יש גם יש, כמה טפחים מהם פורסמו לאחרונה לאחר התרגיל הגדול של צה"ל בקפריסין שדימה התקפה משולבת של צה"ל במרחק גדול ובכמה חזיתות.
אנחנו לא אוהבים מלחמות, ולמלחמות יש מחיר, מחיר כבד. אבל גם לאי-מלחמה מחיר כבד ביותר. "אנחנו מוכנים ורצים להילחם. אומר שנית – מוכנים ורוצים להילחם", את הדברים הללו אמר כבר לפני ארבע שנים בביקורת מנומסת אך נוקבת אל"ם רומן גופמן לרמטכ"ל היוצא איזנקוט.
"אבל יש בעיה אחת – אתם לא מפעילים אותנו. לאורך זמן יש כאן דפוס בעייתי שמתפתח ועיקרו להימנע מהפעלת כוחות היבשה. פעם אחר פעם אנחנו למעשה מספרים לאנשים שלנו שיש כלים יותר רלוונטיים, והם פחות יהיו איתנו. זה בקצה משפיע על הרצון להילחם". גופמן סיים את דבריו החשובים והאמיצים במשפט הזה: "מה שעושה אותנו מפקדים קרביים לאורך זמן זה חיכוך עם הצד השני, אחרת זה מצב של מוות קליני".
שמונה שנים ללא מבצע, חמש עשרה שנים ללא מלחמה וללא חיכוך אמיתי הביאו את צה"ל לשיעמום המביא לידי חטא. את בעיות הביטחון הממשלה והצבא בוחרים לפתור בכביש עוקף: כתב"מים לתקיפה, יכולות מודיעין וסיכול ובעיקר הגנה והגנה ועוד הגנה. מצלמות, בטונדות ומיגון משוכלל החליפו את ההתקפיות והיוזמה.
שמונה שנים ללא מבצע, חמש עשרה שנים ללא מלחמה וללא חיכוך אמיתי הביאו את צה"ל לשיעמום המביא לידי חטא. את בעיות הביטחון הממשלה והצבא בוחרים לפתור בכביש עוקף: כתב"מים לתקיפה, יכולות מודיעין וסיכול ובעיקר הגנה והגנה ועוד הגנה. מצלמות, בטונדות ומיגון משוכלל החליפו את ההתקפיות והיוזמה. באווירה של מהפכת המגדר ורוח השוויון התפנה צה"ל לתקן את העולם דרך גייסות הצבא ולשלב נשים לוחמות בכל מקום שרק אפשר
באווירה של מהפכת המגדר ורוח השוויון התפנה צה"ל לתקן את העולם דרך גייסות הצבא ולשלב נשים לוחמות בכל מקום שרק אפשר, מעדיף בכך בבירור ערך על פני ערך, מעביר את ערך הניצחון מראש הטור לאחור. צה"ל של היום חושש לעסוק בפוליטיקה או בנושאים מעוררי מחלוקת ונמנע מלספר לחייליו מהי ארץ ישראל ולמה נלחמים עליה, מהו עם ישראל ולמה חפצים אויבנו לקום עלינו להשמידנו, על שיש טובים ויש רעים, ואת האמת המחייבת שתפקידו האמיתי של הצבא להשמיד אויב ולא לתפקד כחברת שמירה אזרחית, שלא לשם כך התגייסנו.
כשתבוא המלחמה הבאה, ובמוקדם או במאוחר היא תבוא, צה"ל יהיה אנוס על פי הדיבור לנער את האבק הערכי שדבק בו, להביט בעצמו במראה ולהזכיר לעצמו ולחייליו למה ובשביל מה הוא נלחם, ובמשחקי דמיון של שוויון ומגדר אולי מעלים סטטוסים יפים לרשת ומצלמים תוכניות מרגשות לטלוויזיה, אבל לא מרסקים באמצעותם את לוחמי חמאס וחיזבאללה.
מלחמה זה רע, אבל צה"ל ועם ישראל זקוקים לה כמו אוויר לנשימה, כמו שעון מעורר לישן, כמו נוקר לכדור שמחכה לצאת מבית הבליעה. לכול זמן, אמר החכם, לטוב וגם לרע. עת מלחמה ועת שלום, וגם למלחמה יש תפקיד ומטרה, ועת לכל חפץ תחת השמיים. ואם שוב יבוא הדבר לידי ואקיימנו, גם הפעם לא אחשוב פעמיים.
