1.

משפט מרגש מופיע בהפטרה שקראנו בשבת שעברה, משפט שהנביא ירמיהו אומר לעם ישראל: "כֹּה אָמַר ה': זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה".

מה? ככה אלוקים מסכם את ארבעים השנים במדבר? הרי רק לאחרונה קראנו בתורה על חטא המרגלים, על חטא קורח, על חטא עגל הזהב, שלא לדבר על התלונות של העם על התאווה לבשר או הגעגועים למצרים. מתברר שבמבט לאחור, כשעושים זום־אאוט, אלוקים רואה חסד, רואה אהבה, רואה הקרבה וקשר והשקעה מתמשכת, שנעשית בתנאים קשים, בארץ לא זרועה.

זו הדרך להסתכל על הקשר בין עם ישראל לאלוקים, אבל אפשר להרחיב זאת לתחומים רבים בחיים. בתוך שגרת היומיום שלנו אתגרי הרווקות או הזוגיות, חינוך הילדים או הלימודים עלולים ליצור תסכול, מרוב משימות קטנות וכישלונות בדרך. אבל אחרי כמה שנים, ממעוף הציפור, מתגלית התמונה הגדולה, שהיא לרוב טובה יותר ומוצלחת יותר, רצופה חסד ואהבה.

2.

"שלום סיון, אני נער מפתח תקווה. מדברים כל כך הרבה על מצב הנוער של היום, אני רוצה לכתוב לך על הנוער של הצום…

"ביום ראשון השבוע, צום י"ז בתמוז, הגעתי עם עוד 63 נערים מהעיר כדי לנסות ללמוד מסכת שלמה ביום אחד. את כל המיזם ארגן הרב חנן שוקרון, שהדליק אותנו על הרעיון הזה בזמן האחרון.

"מדברים הרבה על הדף היומי, על לימוד דף גמרא אחד ביום, אבל מי מעז לחלום על מסכת יומית? ובכן, אנחנו חלמנו, וגם הצלחנו. ישבנו מהבוקר עד הערב, ולמדנו יחד את מסכת תענית (איזו מסכת מתאימה יותר ליום הזה מתענית?)

"אני לא איזה למדן גדול. אני אחד שלפעמים נרדם בשיעורים בבית הספר, על אותה מסכת בדיוק. עד היום הייתי מעביר ימי צום בשינה, בשיעמום או בצפייה במסכים. השנה גיליתי שאפשר אחרת. דווקא כשאתה עייף וחלש, אתה מנסה כל פעם להתגבר, והלימוד נותן לך כוח. ישבנו באולם שממוקם מתחת לקרקע, ואין בו קליטה סלולרית. זה בהחלט עזר לנו לקלוט את הלימוד.

"הסעודה של סוף הצום לא הייתה סתם אוכל, היא הייתה סעודת מצווה. עבור חלק מהבחורים זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שבה הם סיימו מסכת בגמרא, והם חזרו הביתה בעיניים בורקות.

"אני חושב שלפעמים יש לנו ציפיות נמוכות מעצמנו, בכל התחומים, וזה יום שנתן לנו שיעור ענק, גם בגמרא, אבל גם על עצמנו.

"נ"ב: אני מעדיף שלא תזכירי את השם שלי, כי כמוני היו שם עוד כמה עשרות, ואני מקווה שבעתיד יהיו כמה מאות ואולי אלפים שיוכלו לספר על עצמם דבר כזה".

3.

"שלום סיון, זה אודי טנא. לפני שלוש שנים, בגן חובה, בני יאיר ואני התחלנו ללמוד משנה אחת בכל יום. זה נעשה מתוך אמונה שהרגלים, בפרט בתחילת הדרך, הם דבר חשוב שמשפיע לטובה לשנים קדימה. זמן קצר אחר כך נסענו יחד ברכב ושמענו את התוכנית שלך ושל ידידיה ברדיו. אמרת שם שכל אחד צריך שיהיה לו משהו יומי, כך שיוכל לענות לשאלה: מה היומי שלך? דף יומי בגמרא, משנה יומית, הלכה יומית… וידידיה אמר שמי שילמד שתי משניות בכל יום, יסיים את כל שישה סדרי משנה תוך כחמש שנים. יאיר ואני הסתכלנו זה על זה ואמרנו: קדימה. הגברנו את הקצב לשתי משניות ביום.

"רחלי שטרולי, המורה של יאיר, התחילה לחגוג לו במסיבה קטנה בכיתה בכל פעם שסיים איתי מסכת. הוא חגג עוד ועוד מסיבות, והן גרמו לחלק מתלמידי הכיתה להצטרף גם. והשבוע יאיר טנא, בוגר כיתה ב' בבית ספר 'סגולה' בבני ברק, סיים את כל סדר זרעים במשנה. במשנה יש שישה סדרים בסך הכול, וסדר שלם כבר מאחורינו, בדיוק במתנה ליום הולדת שמונה.

"כמי שמתפרנס מייעוץ תקשורתי, אני חי בין משברים. אני רץ מלקוח ללקוח, מאירוע לאירוע. אני נהנה מהבלגן הטוב הזה, אבל הלימוד היומיומי שלנו בכל בוקר הוא עוגן של ברזל. אנחנו ממשיכים, בעזרת השם, וקוראים לכל אחד לשאול: מה היומי שלך?"

4.

'כישלון' או 'הצלחה', 'הזדמנות' או 'פדיחה' – מי נותן שם לאירועים שקורים בחיינו? מי קובע? הפרשנות שנביא הבוקר נראית כאילו היא נכתבה היום, בעידן של ניו־אייג', של חיפוש עצמי, של קואוצ'רים. אבל כתב אותה רבנו בחיי (השם המלא: רבנו בחיי בן אשר בן חלואה), בספרד, לפני כשבע־מאות שנה. הוא מתאר את מסעות בני ישראל במדבר בפרשה שלנו, פרשת מסעי, ומזכיר שבעצם למקומות האלה לא היה שם.

המדבר היה צחיח ושומם, בלי נקודות יישוב. אז מי קבע את שמות המקומות שבהם התרחשו כל הדברים המתוארים? "הכול לפני הכוונה", הוא קובע. "הכול תלוי כפי מחשבתם של ישראל בקדוש ברוך הוא". והוא ממשיך ומסביר: "כשהיו זכאים והיו נוסעים במחשבתם ממחשבה רעה לטובה" – אז הם חנו במקומות בעלי שמות טובים כמו 'הר שפר' או 'מִתקה'.

כלומר, כשהיינו במצב רוחני טוב, מלאי מחשבות חיוביות ומלאי אמונה, גם מקומות החנייה היו נפלאים. אבל "כשהיו חוטאים ונוסעים ממחשבה טובה לרעה" – אז כתוב "ויחנו בחרדה" או "ויחנו במרה", מקומות של חרדה ומרירות, שמות שליליים שמשקפים את מצב הרוח אז. האם אתה נמצא במִתקה או בחרדה? בהר שפר או במרה? לפי מה שנאמר כאן, אתה למעשה כותב את סיפור חייך. כמעט הכול סובייקטיבי, אתה מחליט איפה אתה חונה ואיזו פרשנות אתה נותן לכל נקודה בזמן, כפי שנאמר בשלוש המילים שפותחות את כל קטע הפרשנות הזה: "הכול לפי הכוונה".