בשנת תקצ"ז התחוללה בירושלים מגפת חולירע. בין הנספים היו זוג צעיר שעלו לארץ מגרודנה. הם הותירו אחריהם תינוק בן חודשים אחדים, אריה ליב, שאף אחד מאנשי הקהילה לא העז לאוספו אל תוך ביתו ולטפל בו. כולם חששו להידבק ממנו במחלה.
אישה גיבורה אחת, ליבה יעלין, ריחמה על התינוק היתום ואזרה אומץ לטפל בו. היא לקחה אותו אל תוך ביתה, הניקה אותו והלבישה אותו, ויחד עם בעלה ר' דוד יעלין גידלו אותו כבנם.
ארבע עשרה שנים היו נשואים בני הזוג יעלין ולא זכו לבן זכר. והנה עתה, נוכחו השניים, אינה ה' לידיהם ילד נחמד וטוב מראה, שאותו יזכו לגדל ולרוות ממנו נחת.
לאחר שש שנים התרחש נס: גברת יעלין נפקדה וילדה בן זכר, והוא נקרא בשם "יהושע". יהושע ואחיו המאומץ אריה ליב גדלו יחד כאחים לכל דבר, למרות פער הגילים ביניהם. אריה ליב למד בחדרים ובישיבות בירושלים, וזמן מה אף היה בין שבעת הבחורים העילויים שלמדו בישיבתו של רבי משה יהודה ליב מקוטנא, בעל "זית רענן", שפעלה בתוך ביתו של הרב.
בישיבה מובחרת ומצומצמת זו למדו תלמידים מופלגים שלימים היו מגדולי בוני הארץ, ובהם יוסף (יושעה) ריבלין. תלמיד נוסף בקבוצה מובחרת זו היה ר' יואל משה סלומון. יואל משה ואריה ליב דבקו זה בזה, ולימים יקימו יחד שלושה מפעלים היסטוריים בתולדות היישוב היהודי בארץ, כפי שנספר להלן.
שם משפחתו המקורי של אריה ליב היה "הורביץ", אולם בפועל אנשי ירושלים כינוהו: אריה ליב לומזר, ככינויו של אביו־מאמצו ר' דוד יעלין־לומזר, שעלה ארצה מהעיר לומזא.
כאשר מלאו לאריה ליב 28 שנה, הוא הצטרף לקבוצה מצומצמת של שבעה אברכים בוגרי ישיבת "עץ חיים", שתכננו לעבור להתגורר מחוץ לירושלים, ובכך חוללו מהפך היסטורי בתולדות היישוב היהודי בארץ
עסקה בתחפושת לאישה ערבייה
כאשר מלאו לאריה ליב 28 שנה, הוא הצטרף לקבוצה מצומצמת של שבעה אברכים בוגרי ישיבת "עץ חיים", שתכננו לעבור להתגורר מחוץ לירושלים העתיקה, ובכך חוללו מהפך היסטורי בתולדות היישוב היהודי בארץ. בין חברי הקבוצה היו גם "אחיו" ר' יהושע יעלין, ר' יוסף (יושעה) ריבלין, ור' יואל משה סלומון.
יוזם הקמת הקבוצה היה ר' יושעה ריבלין, שכבר מגיל צעיר שאף לבנות בתים מחוץ לירושלים העתיקה. נדרשה תעוזה רבה כדי לגור מחוץ לחומת ירושלים שהייתה ננעלת מדי ערב, ולישון במעבה האפלה. אריה ליב וחבריו נדרשו להתגבר על הפחד מפני שודדים וחיות רעות שהסתובבו באזור.
וכך, בשנת תרכ"ו התאגדו שבעת החברים הצעירים ורכשו את הקרקע הראשונה בשכונת "נחלת שבעה", על שמם של שבעת שותפיה. ראשית בניינה היה בשנת תרכ"ט, והנחת אבן הפינה נבחרה לתאריך מיוחד – ה' באייר. ר' אריה ליב בנה את הבית השלישי בשכונה, בפינה המערבית של השטח.
מהיכן הגיעה הקרקע של השכונה לידיהם של אותם יהודים? את הרכישה ההיסטורית של אדמת נחלת שבעה ביצעה דווקא אישה – אסתר הורביץ, אשתו של ר' אריה ליב, בת הגאון רבי אליהו יוסף ריבלין זצ"ל מחברון.
סיבת הדבר הייתה "מפני שלא חפצו שאיש מהם ייראה במשרד רישום האחוזות של הממשלה, מחשש שינקמו בו בעלי החצרות הערבים שבעיר העתיקה המשכירים בתי דירה ליהודים, ובפרט כשיראו איש מפורסם וידוע להם היטב".
כשהלכה אסתר ("אלטושע", כפי שכונתה אז) לבית הממשלה לרשום את הקרקע על שמה, התלבשה כדרך הערביות וכיסתה את פניה בצעיף כמנהגן. היא דיברה ערבית שוטפת שכן כילידת חברון הייתה הערבית "שפת אם" בשבילה, פשוטו כמשמעו.
כחלק מהסוואת הרכישה הודיעה אסתר לממשלה התורכית כי בדעתה לרכוש את הקרקע הזולה רק לשם זריעת חיטים למצה שמורה. במקביל לעבודה החקלאית בשדה, רקמו החברים את תוכניתם האמיתית – הקמת שכונה חדשה, ראשונה מסוגה, מתוך רצף של שכונות שיקימו בעתיד. בכך המשיכו והשלימו את הגשמת חזונם של אבותיהם ואבות אבותיהם (רובם – תלמידי הגר"א), שהתאגדו בקבוצות גדולות ועלו ארצה, עשרות שנים קודם לכן, במסירות נפש עצומה, מתוך רצון להניח אבן יסוד ליישוב היהודי בארץ.
בשנת תרל"ד נמנה אריה ליב עם מייסדי השכונה השנייה בסדרת השכונות, הלא היא "מאה שערים", שנקראה אז בשם "מושבה". אריה ליב חתום על כתב התקנות של השכונה (בשנת תרל"ז), יחד עם ר' יואל משה סלומון, ר' יושעה ריבלין וחברים נוספים, שאת כמה מהם הכיר מישיבתו של הרב מקוטנא.
כתב העת הראשון בארץ
בשנת תרכ"ב הופיע בירושלים כתב העת הראשון בתולדות ארץ ישראל, ושמו "תורת ציון". על השער נכתב בשם העורך: "אריה ליב יואל משה". כל גיליונות כתב העת אבדו במשך השנים.
שבעים שנה חלפו, וקיומו של הקונטרס נשכח לחלוטין. והנה, בשנת תרצ"ז התגלה גיליון בודד של תורת ציון. לחוקרי ארץ ישראל לקח קצת זמן להבין ש"אריה ליב יואל משה" אינו שמו של עורך אחד, אלא שמותיהם של שני חברים בלב ונפש: ר' אריה ליב הורביץ ור' יואל משה סלומון.
מתוך המידע שהופיע בעותק הבודד, נחשף בפני החוקרים עולם ומלואו. המסר שהעורכים ביקשו לשלוח לבני הגולה בהוצאת הירחון היה מהפכני: בארץ ישראל הולכת ומופיעה תורה גדולה ומשמעותית – "תורת ארץ ישראל"; ארץ הקודש עומדת להיות מרכז תורני לכל העולם.
תחיית הקודש (הוצאת "תורת ציון") קדמה אפוא לתחיית החול (הקמת השכונות). מתוך בית המדרש נבנתה ירושלים החדשה.
הקמת אם המושבות
ר' אריה ליב השתתף גם בהקמת המושבה הראשונה פתח־תקווה, בשנת תרל"ו. סיפרתי כאן בעבר על הניסיון הראשון של מייסדי חברת "פתח תקווה" להקים את מושבתם החקלאית באדמות יריחו, בשנת תרל"ו. רכישה זו לא התגשמה, ולאחר שנתיים "בבוקר לח בשנת תרל"ח", פנתה קבוצת המייסדים להקימה בנחלת בני דן, באזור שבו היא שוכנת כיום.
כשעלו הביל"ויים
חוקרים נכבדים של תולדות היישוב היהודי בארץ בעת החדשה, טענו שהביל"ויים, שעלו ארצה בשנת תרמ"ב בתור יסוד "העלייה הראשונה", הם אלו שהחלו את הסיפור הציוני. אולם למעשה קבוצות מכובדות של תלמידי הגר"א ושל חסידים עלו ארצה עשרות שנים קודם לכן, וחוללו מהפך היסטורי שאין דומה לו מבחינת מאזן האוכלוסייה היהודית בארץ, ומבחינת הגדלת הכוח של הקהילות בצפת ובירושלים.
אחד מהראשונים שהעיר על כך, היה דווקא ראש הממשלה דוד בן גוריון: "המונחים השגורים בפינו על עלייה ראשונה, שנייה ושלישית, הם מטעים. עליית ביל"ו לא הייתה הראשונה… אנו רגילים לדבר בביטול על היישוב הישן, שהתקיים בארץ עוד לפני טביעת המונחים חיבת ציון וציונות. עליות אלו, של בודדים ושל קבוצות שלמות, היו כרוכות בקשיים ובסכנות הרבה יותר גדולים מהעליות החדשות שאנו רואים בהן התחלת המפעל הציוני. בהכרזת העצמאות הממלכתית יש להם זכות לא קטנה, זכות אשר לא תישכח".
מבחינה מסוימת, המאבק על "זכות הראשונים" ביישוב הארץ מתנקז לשתי קבוצות עיקריות – הביל"ויים מחד גיסא, ומייסדי השכונות החדשות בירושלים מאידך גיסא. "חרדים" מול "חופשים"; "היישוב הישן" מול "החדשים". מפתיע לגלות שהם הסתדרו דווקא יפה מאוד ביניהם, והקשרים בין אנשי קבוצה אחת לאחרת היו נהדרים. שר־ההיסטוריה גלגל את הביל"ויים לתוך ביתו של… ר' אריה ליב הורביץ, ושם הם התגוררו!
מדברי דוד בן־גוריון: "המונחים השגורים בפינו על עלייה ראשונה, שנייה ושלישית, הם מטעים. עליית ביל"ו לא הייתה הראשונה… אנו רגילים לדבר בביטול על היישוב הישן, שהתקיים בארץ עוד לפני טביעת המונחים חיבת ציון וציונות… בהכרזת העצמאות הממלכתית יש להם זכות לא קטנה, זכות אשר לא תישכח"
הרב של הביל"ויים
אחד מראשי הביל"ויים, דוד יודילוביץ, סיפר בזיכרונותיו:
"הביל"ויים שבירושלים גרו ב'נחלת שבעה' [בשנת תרמ"ג], באחד החדרים שבבית [אריה] ליב לומזר [הורביץ]. חדר די מרווח, ריק, ארבעה קירות ערומים. הרהיטים שלנו: מחצלת, שולחן, שני ספסלים ארוכים, ובתוך אחד הקירות ארבעה לוחות בתוך חלל ששימש לנו גם ארון לבגדים, וגם לארון ספרים לכל חמישתנו. שניים מהבילויים גרו בבתים אחרים.
"על המחצלת היה מונח כר רבוע, וכל אחד מאיתנו היה מניח את ראשו, ורק את ראשו, על פאה אחת של הכר, באופן שעל הכר שכבו ארבעה ראשים, והרגליים נתפזרו לארבע רוחות הרצפה. חסר כמובן מקום לחמישי. ויהי החמישי נשאר ויושב וכותב מאמר לעיתונו, או מכתבים לקרוביו, כשתי שעות. ואחר כך העיר את אחד מן ארבעת הישנים וישכב על מקומו, והמקיץ ישב לכתוב לעיתונו הוא, וככה השלישי, עד האחרון" ("דואר היום" י"א בתמוז תרצ"ב).
הנה כי כן, בביתו של ר' אריה ליב הורביץ, איש היישוב הישן ומייסד נחלת שבעה, חיו ופעלו הביל"ויים, ושם למעשה היתה ה"מפקדה" שלהם. אחד מהביל"ויים הללו היה יעקב שרתוק, אביו של משה שרת, והוא התגורר בביתו של ר' אריה ליב במשך כמה שנים.
מתברר כי מעבר להבדלי האופי והרוח שבין שתי הקבוצות שהועמדו לימים כמתחרות, התקיים ביניהן מפגש מעניין, והן מצאו שיח משותף סביב מגמתן האחת – תחיית האומה במולדתה. "אֵ־ל אֶחָד דִּגְלֵנוּ, בִּימִינֵנוּ תּוֹרַת חַיִּים. נָרִימָה נָא רַגְלֵינוּ – נַעֲלֶה נָא יְרוּשָׁלַיִם" (מתוך המנון הביל"ויים, "חושו אחים חושו", שחיבר עבורם רי"מ פינס). "הן למטרה אחת באנו לכאן", אמר הביל"ויי מנשה מאירוביץ לר' יושעה ריבלין כשנפגש איתו, "והיא: להיות מאוחדים. עם אחד היינו, ועם אחד נהיה".
ר' אריה ליב הורביץ נפטר בכ"ז באייר תרס"ט, ונקבר בהר הזיתים. הוא הותיר אחריו שני בנים ושתי בנות, מהם חיים כיום בארץ מאות ואולי אלפי צאצאים.
לתגובות: reiyyaa@gmail.com
