"ויחנו בנובח… ויחנו במִתקה"… אילו מקומות משונים מוזכרים בפרשה, מקומות שמעולם לא שמענו על קיומם! רבינו בחיי יסביר בהסבר מופלא, שמקום הוא אירוע, הוא תחושה. הוא פרשנות והוא בעיקר תחושת מרחק או קרבה.
כשמגיע לישיבה שלנו נער בעיניים מתות, נשאל אותו תמיד: "מה איתך? איך אתה מרגיש?" ואם הוא יענה, באיזושהי וריאציה, את המילה "רחוק…" אני יודעת שהוא יגיע הביתה.
כדתיים מבית, אנחנו מכירים היטב את הפרשנות למילים שמתארות את הזמן הזה: "וראוי לכל אדם להיות מצר ודואג על החורבן", ואם הוא לא מרגיש דבר, שיהיה לפחות מצר על זה שאינו מרגיש דבר…
הרב וולבה זצ"ל יסביר, שאם אדם מרגיש 'רחוק', זה מפני שיש לו נקודת ייחוס שממנה הוא מודד את המרחק… יש לו משכן בלב.
נקודת ייחוס יכולה להיות ייחוס מילולי ממש: הורים שמתייחסים, שחסים, שייתנו לו או לה מחסה כששבו הביתה, זרים, מבולבלים, ויאמרו לו: "כמה טוב שבאת הביתה!"
נקודת ייחוס תהיה משיכה לא מוסברת לשיעור או לבית הכנסת, מבלי שיהגו מילה ממילות התפילה, מבלי שהקשיבו לכלום, מין כוח משיכה שאי אפשר לשלוט בו, מין תחושת סלידה וכבדות מכל זה, אבל זה כוח כבידה…
אני לא אוהבת את המושג 'קירוב'. הוא תמיד יכלול במידה כלשהי את האגו של ה'מקרב'. ה'קירוב' יתייחס לכוח משיכה של אנשים.
'רחוק' הוא מושג שאני מאוהבת בו. הוא יתייחס למקום קבוע, לא משתנה, שיש לכל יהודי בלב. מקום שאי אפשר להיעקר ממנו גם כשרוצים. מקום שאין בו חורבן…
השבוע הרציתי בלונדון מול ארמון המלכה אליזבת. נזכרתי ברב יונתן זקס שאמר למלכה ללא בושה: "אתם מעבירים בירושה בניינים יפהפיים. קירות ספוגי היסטוריה. הבניין שיהודי מוריש, הוא בלב".
משכן אבנה לך בליבי למען תחיי. את לא רחוקה, אתה לא רחוק. אתם מקום. המקום הזה ינחם אתכם תמיד.
