אחרי שסיים לדבר על הציונים של הילד שלו הוא שאל אותי אם יש לי עוד דקה. אמרתי לו שבשבילו גם שתי דקות. הוא הנמיך את הקול: "אני לא יודע מה לעשות בקשר לתפילה של הילד שלי".
"מה זאת אומרת?"
"אנחנו לא מפסיקים לריב איתו על זה. הילד שלנו בכיתה ו'. בעוד שנה בר מצווה. והוא כמעט שלא מגיע לתפילה של שבת בבוקר. תפילת שחרית בכלל אין על מה לדבר. בכל פעם שאני מעיר אותו הוא כועס עליי. לא מבין בשביל מה זה טוב".
"טוב", עניתי לו, "לקום לתפילה במניין קשה גם לאנשים מבוגרים שמעדיפים לתפוס עוד קצת שעות שינה".
"כן, נכון", אמר לי, "אבל זה בכל זאת עצוב לי. אבא שלי קם לכל התפילות במניין. אני משתדל. לא תמיד. והבן שלי כמעט לא קם. יש לך איך לעזור לי?"
"האמת?" עניתי, "אני לא רב ולא קרוב לרב, ואין לי נוסחאות קסם. אבל אם אני אחשוב על משהו, אני כמובן אעדכן אותך".
ואז, בשטיבלך של קטמון בבוקר בחופש הגדול, הבחנתי יום אחר יום באדם מבוגר שמגיע עם הילד שלו. הסתכלתי על הילד, נראה לי בכיתה ה'. הוא לא נראה סובל. לא תמיד ישב עם סידור, לפעמים קרא באיזה ספר תורני שדיבר אליו, אבל קם במקומות הנכונים והתפלל שמע ישראל, עמידה, קדושה עם כולם. אפילו עלה לדוכן עם אביו הכוהן. פעם אחת הרגשתי שאני חייב לדבר עם אבא שלו. הצגתי את עצמי ולאחר מכן שאלתי אותו: "מה הסוד שלך? איך אתה מצליח לגרום לילד שלך לקום לתפילה?"
"האמת היא שתקופה ממושכת לא הצלחתי", ענה לי. "מי רוצה לקום בבוקר? עד שחשבתי על זה שרק אם אני אצליח להפוך לו את חוויית התפילה לנעימה ומושכת הוא ירצה לבוא איתי. אז הבטחתי לו שאחרי כל שלוש תפילות שהוא מצטרף אליי אנחנו הולכים לאכול ביחד איזה משהו טעים בבית קפה; אתה יודע, לא ארוחת שחיתות, מילשייק או שוקו או סתם קרואסון, לא משהו יקר. רק אני והוא. ולמי שרוצה לחסוך בכסף, גם סתם זמן איכות עם אבא זה סבבה לגמרי".
"וזה מצליח לך?" שאלתי אותו.
"אם זה מצליח לי?" ענה לי, "אתמול לא הצלחתי להתעורר, והילד שלי העיר אותי לתפילה. הוא כבר התאהב במתכונת הזו של התפילה שמובילה לזמן איכות עם אבא שלו. אחרי שהוא יגיע כמה פעמים אני מתכוון להרחיב את הטווח של הבית קפה. ככה רוכשים הרגל".
"חשבת על זה לבד?" שאלתי אותו.
"ככה אבא שלי עשה איתי", ענה לי.
לחבר זמן איכות כיפי עם אבא לתפילה. כמה גאוני. כמה פשוט. ככה נכון.
