מוטי יגר, מנהל ישיבת ההסדר טפחות
כשהייתי ילד הלכתי לטיול במשכנות שאננים בירושלים, ושם שמעתי לראשונה את סיפורו של השר משה מונטיפיורי. ראיתי את המרכבה, את תחנת הקמח, ובדמיוני יכולתי ממש לראות את הדמות המופלאה הזו עוברת ממקום למקום ומסייעת לכל יהודי בכל צרה. ממש כמו בשיר המפורסם ששר יהורם גאון.
הוא היה מסוג הדמויות שאתה שומע עליהן בסיפורים ואומר לעצמך, ואו, אילו אנשים מיוחדים היו פעם. לא העליתי על דעתי שגם אני אזכה לראות את השר מונטיפיורי של דורנו אנו, לדבר איתו, לפגוש אותו פנים אל פנים. אבל זכיתי.
קורט רוטשילד נפטר השבוע בשיבה טובה, בן 101, בדיוק בגיל שבו הלך לעולמו השר משה מונטיפיורי. האגדה הזאת הייתה מסוג האנשים שאם לא הייתי רואה אותו ואת פועלו בעצמי, מדבר איתו, נעזר בו, לא הייתי מאמין שהוא קיים.
לפני עשור זכיתי לפגוש אותו לראשונה. בתפקידי עד לאותו רגע, באמצע שנת 2012, לא נסעתי מעולם לחו"ל, והיה לי ברור שאני גם לא מתכוון לעשות את זה, ואת גיוס הכסף נעשה פה מהארץ. ובכל זאת בחיפושיי אחר תורמים שיתחברו לאידיאל של התיישבות יהודית והגדלת התורה בגליל פניתי לעמית בתחום, והוא אמר לי ללכת לדבר עם אחד, קורט רוטשילד.
הגעתי למשרדי המזרחי העולמי בירושלים, טיפסתי במדרגות, נכנסתי למשרד, ומולי ראיתי יהודי קטן קומה, מבוגר מאוד, יושב מאחורי שולחן עמוס בניירות, כותב, מסדר, שואל את המזכירה מדי פעם כמה שאלות. בעוד אני תוהה לעצמי איך אני מתחיל לנהל שיחה עם אדם מבוגר כל כך ואיך הוא בכלל הצליח להגיע עד הקומה השנייה בבניין שאין בו מעלית, הוא הזמין אותי לשבת והסביר לי שהוא מאוד עמוס, אז כדאי להתחיל. מייד אחר כך הוא כבר קיבל שיחה מאדם שהיה צריך עזרה. ועוד אחד ועוד אחד.
על המדפים במשרד הקטן עמדו קלסרים רבים, ועל כל אחד מהם שם של ארגון: בית חולים שערי צדק, חלוצה, ישיבת הכותל, אופקים, מודיעין, נווה דקלים, יד שרה ועוד המון קלסרים מסודרים להפליא.
הכרתי היטב את כל הצדדים, והמצב היה רגיש. והנה אני מזהה שבקורט אין כעס, יש לו כאב על הצדקה שנפגעה אבל לא כעס ולא האשמה אלא כאב ורצון להשלים ככל האפשר את כל ההתחייבויות שלו
על הקירות תמונות של ישיבות אחרות, תעודות הערכה והוקרה. אני מסתכל על הקיר, מסתכל על האדם הנמוך שיושב מולי ושוב על הקיר. מנסה להבין איך היהודי המבוגר הזה קשור לכל כך הרבה מקומות. המחשבה הראשונה שלי הייתה שאם אני מגיע למישהו שכבר עוזר לכל כך הרבה מקומות, פשוט אין לי שום סיכוי להצטרף לרשימה.
את השיחה הזו סיימתי בהוראה לקנות כרטיס טיסה לטורונטו, מצויד במכתב שבו הוא כתב על האתגרים הגדולים הקיימים היום בגליל וסיים בבקשה אישית לעזור לישיבה. קלסר נוסף הצטרף למדף. ישיבת הסדר טפחות.
כשהיה בן 92 הגיע קורט להנחת אבן הפינה לבית המדרש שכה תמך בהקמתו, ומול ראשי המגבית הבריטית, שלאו דווקא ידועים בנטייתם הפוליטית הימנית, דיבר בלהט על החשיבות של ייהוד הגליל. הוא לא הסתפק רק בזה, וגם הגיע במהלך הבנייה לראות את ההתקדמות, ובן 94 זכה לקבוע את המזוזה בפתח בית המדרש.
מייד אחרי שסיימנו את בניית בית המדרש הוא שאל אותי: "ומה עם המעונות לתלמידים?" מה מעונות לתלמידים? רק עכשיו סיימנו, תן לנוח. אין אצל קורט רוטשילד לנוח. אדם בן 99 שמגיע למשרד לא יודע מנוחה מהי.
במשך כל התקופה הוא שאל, עקב, בדק, רצה לוודא שהכול מתקדם כמו שצריך, ואם צריך עוד עזרה. בכוחותיו העצומים גייס גם שותפים נוספים שיכפילו את התרומות שהתקבלו ממנו ומחבריו, וחזר והדגיש את החשיבות של ייהוד הגליל. זו המשימה שלי, היה אומר, להביא יהודים לגליל ולנגב. ולי נותר רק להשתאות ולראות איך מתוך משרד קטן וטלפון ישן הוא משיג כל מטרה. מה גרם לכל האנשים להיענות לכל בקשה שלו? איך אדם בכיפה שחורה הגיע להיות נשיא תנועת המזרחי?
אבל הדבר הלא נתפס הוא שמחבריי הרבים, מנהלי עמותות וישיבות, אני יודע שהסיפור שלנו הוא בדיוק הסיפור שלהם – בכולם התעניין, את כולם דחף, לכולם התרים. בשביל זה צריך להבין מי היה האיש. הוא אהב כל יהודי, הוא אהב תורה והוא אהב את ארץ ישראל.
על המדפים במשרד הקטן עמדו קלסרים רבים, ועל כל אחד מהם שם של ארגון: בית חולים שערי צדק, חלוצה, ישיבת הכותל, אופקים, מודיעין, נווה דקלים, יד שרה ועוד המון קלסרים מסודרים להפליא. אני מסתכל על הקיר, מסתכל על האדם הנמוך שיושב מולי ושוב על הקיר. מנסה להבין איך היהודי המבוגר הזה קשור לכל כך הרבה מקומות
אחרי 75 שנה בטורונטו, כשהיה בן 92, עלה עם אשתו ארצה כי ארץ ישראל בעצם הייתה מטרת כל השאיפות שלו. גם פה הוא לא נח לרגע אלא המשיך להגיע כל יום לעבודה, עבודת חסד. העבודה שלו הייתה לעזור אחרים, לישיבות הסדר, לישיבות חרדיות, לבתי חולים, לארגוני חסד, ליישובי גוש קטיף, לייהוד הגליל – כל אלו היו בסל המטרות שלו. כל עוד זה יהודי, כל עוד זה אהבת ישראל, כל עוד זה תורת ישראל, הוא בפנים, הוא חלק מזה. לעולם לא נדע כמה מפעלים נבנו ופרחו בארץ הזאת בזכות האיש הזה.
את ההודעה העצובה על פטירתו קיבלתי באמצע שיחה משותפת בין חברים על הקמת יישוב חדש בגליל, וברגע הזה הבנתי שקורט רוטשילד הלך לבית עולמו בשיבה טובה לא רק לאחר שזכה למלא את שליחותו בעולם במלואה אלא גם נטע במקבלים את ההבנה שלא הכסף הוא העיקר אלא הערכים שלשמם הוא נרתם.
"וכשהיה השר בן מאה ועוד שנה
נשקוהו מלאכים בנשיקה האחרונה
וכך את העיניים עצם הוא בבקשו
רק אבן ירושלמית מתחת לראשו
עטוף טלית של משי ונח בתוך ארון
גמר השר משה את משאו האחרון".
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
אחרי כחצי שעה הגיע קורט עצמו (בן 92!) לחדר של אשתי. הוא הסביר שלקח מייד מונית ובא לביקור חולים ולוודא שמטפלים בה כראוי
אדם שהוא מסילת ישרים
נפתלי קנדלר, מנכ"ל קרן יעוד
קורט היה כלל ישראל בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. פרקי אבות מהלך. איבדנו השבוע את אחד מל"ו צדיקי הדור, פשוטו כמשמעו, ומי שלא זכה להכיר ולהבין את מסירות הנפש של היהודי הזה, שלא היה בו גרם של עצמיות ושל אגו ושל בזבוז זמן, פספס הזדמנות לראות מסילת ישרים מהלך.
זכיתי לפגוש את קורט בפעם הראשונה לפני עשרים שנה במשרדו בטורונטו, הוא כבר אז בשנות השמונים לחייו, ואני בן 27, תלמיד צעיר של הרב דרוקמן, מנהל מכינה קדם-צבאית שרק אתמול קמה, חושב שאני צריך להסביר לו פריפריה מהי, מכינות מהן, ועל עולם הגרעינים התורניים ועל קריית מלאכי.
קורט לא בזבז רגע, הוא לא צריך הרבה הסברים, עולם החינוך ועולם התורה הוא העולם שלו. בתכליתיות שאל אותי את מי אני מכיר בטורונטו, עם מי כבר נפגשתי, והכין לי רשימה. זרקתי שמות באוויר, על אחד הוא אמר שזה רעיון טוב, על השני שלא כרגע על השלישי שהוא צריך לברר לי, וכך ביעילות ובזריזות הבנתי שבלי פוזות ובלי הרבה דיבורים מיותרים קורט מתחיל לעבוד. הוא ללא ספק השריף של העיירה, כולם מקשיבים לו, כולם נענים לבקשתו. למחרת קיבלתי טלפון מקורט, הוא ביקש דיווח איך הלך לי עם השמות הראשונים, וחזרתי אליו לקראת ערב כדי לעבוד איתו על רשימה נוספת.
אחד הלימודים החשובים ביותר שזכיתי ללמוד מקורט קרה בשנים האחרונות, והפרטים ידועים למי שצריכים להיות ידועים. כספי צדקה רבים של קורט אבדו בנפילה של גוף מסוים. זה כבר היה אחרי הנפילה של מיידוף, שגם שם הייתה נפילה קשה לעולם הצדקה, כולל של קורט, ולצערי קורט נפגע בנפילה האחרונה בסכום גדול באמת (מיליוני דולרים).
הכרתי היטב את כל הצדדים, והמצב היה רגיש. והנה אני מזהה שבקורט אין כעס, יש לו כאב על הצדקה שנפגעה אבל לא כעס ולא האשמה אלא כאב ורצון להשלים ככל האפשר את כל ההתחייבויות שלו. ויותר מזה, יש בו דאגה ליהודי שנפל ולמשפחתו למרות שהוא איבד את הכסף שלו.
לאחר זמן זכיתי להיות גשר במקום שרבים חששו להיכנס אליו ולראות כמה שמחה יש בקורט על כל כסף שהצלחנו להציל ולעמוד בהתחייבויות שחשבנו שירדו לטמיון. מבחינת קורט כל צדקה שהגיעה ליעדה היא שמחה עצומה שאין לתאר.
אוריאל כהן, מנכ"ל יד תמר
כל מי שזכה להכיר את קורט הרגיש שהוא ידיד נפש שלו. זכיתי להכיר אותו כעשרים שנה, עוד בהיותו מנכ"ל הישיבה באילת, וידעתי עד כמה הוא עסוק בעשרות ומאות ארגונים של תורה וחסד.
לפני קרוב לעשר שנים אושפזה רעייתי בשערי צדק. לאחר כמה ימים שבהם מצבה לא השתפר פניתי בדחילו ורחימו לקורט, אם כי הרגשתי לא נעים להפריע לו בעיסוקיו הרבים למען עם ישראל.
קורט נכנס מייד לפעולה, ובתוך עשר דקות עמדו ליד מיטת רעייתי מנהל בית החולים וראש המחלקה. וכאן מגיע הסיפור הגדול: אחרי כחצי שעה הגיע קורט עצמו (בן 92!) לחדר של אשתי. הוא הסביר שלקח מייד מונית ובא לביקור חולים ולוודא שמטפלים בה כראוי. זה לא הסתיים שם. בכל יום במשך כחודש הוא התקשר לשאול לשלומה, ובהמשך בכל ביקור שלי אצלו שאל לשלומה. איש תורה וחסד בכל נימי נפשו!
