רבי עקיבא מצחק. כך הוא צרוב לנו בתודעה. הם בוכים, והוא מצחק. הוא מצחק כשהחכמים שומעים את קול המונה של רומי, רומאים שנהנים בתיאטראות והופעות. הוא מצחק כששועל יוצא מבית קודש הקודשים. ופעם אחת הוא בוכה. בוכה כל כך! "רבי עקיבא כי מטי להאי קרא, בכי". כשהגיע רבי עקיבא לפסוק בפרשתנו, פרשת מטות, בכה! רבי עקיבא בכה? על מה? והרי על החורבן לא בכה!
הוא בכה על זו שנדרה נדר ואביה הפר לה את הנדר ללא ידיעתה. הנערה הזו מחליטה שהיא פועלת בניגוד למה שנדרה, "וה' יסלח לה". היא נענשת אף שבפועל הנדר שלה לא היה בר תוקף! וכמה הוא בוכה לה, רבי עקיבא.
רבי עקיבא בוכה לזו שנדרה בשעת צרה מפני שהאמינה שמשהו טוב יקרה, ופתאום איבדה תקווה. כבר אין לה אמון באבא ששומע ולוחש לה בשנתה: "מותר לך ילדה, מופר לך, אבא כאן להתיר אותך מכל נדרייך ואסרייך!" הנערה הזו התייאשה מלצפות לסוף טוב למחזה.
רבי עקיבא יודע, כמי ששומע את התיאטרון הרומי מרחוק, שכל מחזה שמתחיל ב"הם בוכים" יסתיים ב"והוא מצחק". הוא יודע שאקדח שמונח על הבמה במערכה הראשונה יחסל את הרוע במערכה האחרונה. הוא יבכה לה, לשחקנית הזקנה, שלא נותר בה כוח לחשוב ש"עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים".
הוא יבכה על רחל, שרק עכשיו הוא מבין איך לא הפרה את נדריה כלפיו אף שכל שכניה המרושעים אמרו לה שוב ושוב: זה לא מחזה רומי שמתרומם לקתרזיס, זו טרגדיה יוונית שצוללת לטיט היוון. אל תאמיני לו, הוא לא יבוא!"
רבי עקיבא הוא שייקספיר של ההיסטוריה היהודית. הוא מחזאי-על. הוא האיש שמגלם בקורות חייו את התפילה "ותחזינה". הוא צועק לנו שלא נפר את נדרינו, מפני שבסוף עוד נצחק כל כך!
רק האיש הזה הוא שיוכל להתיר לבן כלבא שבוע את נדרו. בן כלבא שבוע, שראה את עקיבא הבור, האנאלפבית, ולא חלם שייתכן סוף טוב למחזה הרומנטי שהבת שלו השתתפה בו.
נודרים בעת צרה. אנחנו מדירים את עצמנו מכל מיני הנאות בימי בין המצרים, וזו רק תחילת המחזה. עכשיו הזמן לבכות, להקשיב לקול המונה של רומי וללמוד מהם משהו: הם ידעו לכתוב מחזות.
תודה רבי עקיבא שהפסקת לצחוק, ששמעת את קול בכייה של זו שלא היה לה כוח לחכות. תבכה להן עקיבא לכל הרחלות, תכתוב להן את פרק הסיום, תשיב להן את שחוקן האבוד, "ילדים וילדות משחקים ברחובותיה".
