שירה עליזה של התקווה מעורבת בדמעות

הקונגרס הציוני האחרון שהשתתף בו מנהיג התנועה הציונית בנימין זאב הרצל היה בבאזל בשנת תרס"ג (1903). במרכזו של הקונגרס עמד הפולמוס על התוכנית ליישב את היהודים באוגנדה, שהציעה להרצל ממשלת בריטניה.

בקונגרס אוגנדה, שכונה גם "קונגרס הבוכים", השתתפו כ-600 צירים. אחד הנוכחים, אריה גלזר, תיעד ביומנו את הנאומים שנישאו בקונגרס ואת הוויכוחים הסוערים. קטעים מהזיכרונות הללו מתפרסמים כאן לראשונה.

"עלינו להוכיח לעולם שגם אם אירופה אינה סובלת אותנו אין לה הזכות לזרוק אותנו אי שם לאפריקה השוממה. כל מה שאנחנו רוצים זה את מולדתנו העתיקה"

יום שני (24 באוגוסט)

אחים ציונים אין זה מחובתי לשלוח לכם דוח מכיוון שתמצאו זאת בעיתון 'די ועלט'. ברצוני לכתוב לכם על רגעים מסויימים שרגשו אותי, שעיתון לא יכתוב עליהם וגם לא ירצה לדווח עליהם.

ד"ר נורדוי נאם את נאומו הרגיל וזכה למחיאות כפיים סוערות, אולם רבים הרגישו שעומד להתרחש שבר עננים משום דבריו בנאומו: "עלינו לקבל את ההצעה של אנגליה ולהחזיק באפריקה המזרחית כמקום ללינת לילה", עד אשר נקבל את ארץ ישראל נקים בינתיים את מחננו שם, כלומר שבתיאוריה נקבל את תוכנית באזל, ונציב לנו למטרתנו הזמנית את אפריקה המזרחית. רבים ביקשו את רשות הדיבור, אולם הנשיא הציע לדיון את הדוח הכלכלי ובזה הסתיים יום שני.

יום שלישי בבוקר (25 באוגוסט)

[…]ישיבת אחר הצהרים, הויכוח מתנהל בעניין אפריקה המזרחית. יותר מ-60 איש ביקשו את רשות הדיבור.

אני כותב לכם רק את השמות של המתנגדים: וייצמן, אוזנבוים, ווסטמן, ד"ר לוין מתנגדים בחום; טיומקין, ברנשטיין כהן, פרופ' בלקובסקי, דר צלנוב, כל אלה מתנגדים. השעה כבר עשר בלילה, הוחלט לדחות למחרת בבוקר, כאשר חמישה מתנגדים וחמישה שבעד ישאו את דבריהם. מוזר שהקונגרס מחולק לשניים – אנגלים, גרמנים, צרפתים ואמריקנים (חוץ ממני) הם בעד הקמת וועד ואם יהיה צורך לקרוא לקונגרס נוסף לשם קבלת החלטה, ואילו הרוסים, שהם הציונים הנאמנים האמיתיים, מתנגדים לעצם העניין, ולפי דעתם אין בכלל על מה לדבר מכיוון שאנחנו מעוניינים בציון בלבד, ואם ננהל מו"מ לגבי מדינות אחרות אזי אבודה הציונות. עלינו להוכיח לעולם שגם אם אירופה אינה סובלת אותנו אין לה הזכות לזרוק אותנו אי שם לאפריקה השוממה. כל מה שאנחנו רוצים זה את מולדתנו העתיקה. מוזר עוד יותר שהמזרחי הנם בעד אפריקה. עצוב…!

"זעקת הכאב של עמי אלצה אותי לפעול עכשיו על מנת להקל על סבלו. ידוע לכם שכל השערים נסגרים בפנינו גם אלה של הארצות החופשיות לכן נאלצתי להציג בפניכם את ההצעה של אנגליה באפריקה המזרחית, אבל אני מבטיח לכם שאלך אתכם לאורך כל הדרך ולא אעצר אף לרגע עד שנשיג את מטרתנו החשובה – לקבל את 'ציון' עבור עמנו"

יום רביעי, שעה שתיים אחר הצהריים (26 באוגוסט)

הויכוחים הסתיימו, בשעה ארבע תתקיים הצבעה. הלב דופק, משהו מסוכן עומד להתרחש.

השעה שש, הצביעו בעד (מחיאות כפיים חלשות) 292 נציגים, 177 נגד, והיתר נמנעו. בין מוגי הלב גם מר ס'. ראובן בריינין נגד. הוועדה המבצעת הצביעה בהצבעה חשאית. 61 מהחברים הרוסים מהוועדה המבצעת הודיעו אחר כך בפני האסיפה כולה שהצביעו נגד וירדו מהבמה כאשר הם מלווים במחיאות כפיים סוערות ורועמות עד הגיעם לדלת, ואלה היו טיומקין, ברנשטיין, צלנוב, ועוד. יצאו אחריהם צעירים וכן מבוגרים ונכנסו לאולם הקטן, ושם – אך! שם…

חבריי, התרגשתי עד לעלפון. צעירים שאינם פוחדים אף מסיביר, שאינם יראים מהאינקוויזציה של סאכלין, גברים בעלי השכלה, עמדו בקבוצות, פכרו אצבעותיהם ובכו כמו ילדים קטנים על חורבן ציון השלישי בבאזל. כן! שנים רבות נלחמנו עבור הציונות ולבסוף זאת הפכה לאפריקניות. היה זה מראה מזעזע, קורע לב. גם כל הנציגות מררו בבכי חסר ישע וחסר אונים. ציונים לוחמים אצילים אמיתיים אלה מצאו עצמם כלואים בתוך רוב של אנשים שאינם חשים את נפש היהדות האמיתית וחושבים שבעזרת הלחם בלבד אפשר יהיה להשביע את הלב הפצוע. כן! בכו איתם גם רבים מאלה שהצביעו "בעד", כשראו ששברו את לבם של 177 מהטובים והאצילים שביהודים. טיומקין, ברנשטיין, צלנוב ופרופ' בלקובסקי קראו לסדר לשם התייעצות – אם רצוי שנתפצל מהקונגרס אם לאו.

ד"ר הרצל הבין את הסכנה והשהה את הקונגרס לזמן מה, ונכנס אל הרוסים. הוא הסביר להם שגם הוא נגד אפריקה המזרחית, אלא שהוא בעד הקמת 'ועדה' וזאת מסיבות פוליטיות כדי שהעולם יראה שאנו מעצמה, משום שמעצמה כמו אנגליה מנהלת אתנו מו"מ – אולם מאמציו עלו בתוהו. הרוסים לא חזרו.

אחר זאת הקריא מונטיפיורי דו"ח, אבל הקונגרס היה כמו על גלגלים, והרצל סגר את הישיבה.

ד"ר הרצל חזר אל הרוסים ונועד עמם עד 12 בלילה והציונים הנאמנים האלה החליטו שלא יפצלו את הקונגרס וימשיכו להשתתף בו. הקונגרס מחולקת למפלגות הבאות: ציונים בלב ונפש וציונים לוחמים – אלה הם הרוסים [הטוענים] "העיקרון שלנו הוא ציון", ולבנו עורג רק לשם, ואין אנו יכולים בשום אופן לאמץ ארץ אחרת מאשר את מולדתנו גם אם נמות, ולכן אסור לנו אפילו לחשוב על ארץ אחרת מאשר על ציון, ואם לא נוכל ליישבה בממדים גדולים נעשה זאת בקטן. [במפלגה השנייה:] האחרים שגרים בארצות חופשיות היכן שטוב להם, אלה הם ציונים מתוך צדקה בלבד.

"צעירים שאינם פוחדים אף מסיביר, שאינם יראים מהאינקוויזציה של סאכלין, גברים בעלי השכלה, עמדו בקבוצות, פכרו אצבעותיהם ובכו כמו ילדים קטנים על חורבן ציון השלישי בבאזל"

28 באוגוסט שעה שתיים אחה"צ

יום שישי, היום האחרון בבאזל.

השעה שלוש, כל הנציגים מתאספים, שקט שורר בכל, אפשר לשמוע את פעימות הלב של כל אחד, הכל חשים ששעות הסיום קרבות ושהקונגרס הציוני השישי הגיע לקיצו. ד"ר הרצל מופיע על הבמה (מחיאות כפיים סוערות). כל אחד מצפה לשמוע משהו ממנהיגנו הדגול. אחרי כן הקריאה המועצה המתמדת (הוועדה) את שמות הנבחרים ומחלוקת פרצה נגד 'המזרחי'… המזרחי נחלו כישלון. כללית לא השיגו אנשי המזרחי דבר פרט לכך שהצביעו בעד אפריקה המזרחית.

בינתיים נשמעו קולות "שבת, שבת, נא להזדרז". ד"ר הרצל הקיש בפטיש ושקט מוחלט השתרר באולם הגדול, כל אחד רוצה לשמוע את נאום הפרידה. ד"ר הרצל אמר בין היתר:

"זעקת הכאב של עמי אלצה אותי לפעול עכשיו על מנת להקל על סבלו. ידוע לכם שכל השערים נסגרים בפנינו גם אלה של הארצות החופשיות לכן נאלצתי להציג בפניכם את ההצעה של אנגליה באפריקה המזרחית, אבל אני מבטיח לכם שאלך אתכם לאורך כל הדרך ולא אעצר אף לרגע עד שנשיג את מטרתנו החשובה – לקבל את 'ציון' עבור עמנו. (הוא הרים את ידו ואמר) אני נשבע בפניכם – אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני".

התרגשנו עד לדמעות, ומחיאות הכפיים היו אדירות. "לא נשקוט עד אשר נקבל את פלשתינה. ובכלל – רוסיה, אנגליה וגרמניה הם עתה בעדנו. אני מכריז על סיומו של הקונגרס הציוני השישי".

בשירה עליזה של התקווה מעורבת בדמעות יצאנו מן האולם.

"הרוסים הטוענים 'העיקרון שלנו הוא ציון', ולבנו עורג רק לשם, ואין אנו יכולים בשום אופן לאמץ ארץ אחרת מאשר את מולדתנו גם אם נמות, ולכן אסור לנו אפילו לחשוב על ארץ אחרת מאשר על ציון"

אריה ליב גלזר נולד בליטא בשנת תרל"ח (1878) להוריו מאיר אייזיק ואלקה גלזר. עלה ארצה עם בני משפחתו בהיותו נער כבן 10. אחיו אליהו היה ממייסדי רחובות. לאחר שש שנים גלה לארצות הברית והשתקע שם, ומפעם לפעם עלה וביקר בארץ. השתתף בקונגרס הציוני השישי, שנערך בבאזל באוגוסט 1903, כנציג התנועה הציונית של הארטפורד קונטיקוס, ארצות הברית. בשנת תרפ"ה (1925) שב ועלה ארצה עם בנותיו וקבע את מגוריו בתל אביב. נפטר בשנת תרצ"ה (1935).

תודה לעדי ליברמן-רוזוב, נינתו של גלזר, על שמסרה את החומר.