כשזמרי, ראש שבט בישראל, לוקח אישה זרה, נדמה שאין מה לעשות חוץ מלבכות בכי נורא: "והמה בוכים פתח אוהל מועד". מעולם עד כה לא תואר בתורה מעשה בגידה. עם ישראל בוכה בפתח אוהל מועד מפני שלשם הביאו נשים את המראות הצובאות, אלה ששיקמו נישואין על סף פירוק במצרים. דווקא שם הן ממלאות את הכיור בדמעות מלוחות, לא מאמינות שהכתובה שלהן נשברה.
מעשי בגידה התאפשרו בעולם רק בגלל י"ז בתמוז. זו הייתה השבירה הראשונה אי-פעם של "יום חתונתו", כשמשה מחזיק בידיו את הסכם ההתקשרות בין הקב"ה לבין העם שלו ולוחות הלב נשברים. אותיות חרותות הופכות לאוויר פורח.
כך מסביר השם משמואל את המעשה הנורא של פינחס: כשהוא לוקח רומח וחותך בין זמרי לבין כוזבי הוא רוצה, לפי השם משמואל, להמחיש מה משמעותה של בגידה בין בני זוג שאמורים להיות "תרין רעין דלא מתפרשין", שני אהובים בלתי ניתנים להפרדה. חתכתם בבשר החי! הוא אומר לזונים בשיטים. לבכות.
ומה יהיה עכשיו?
כאן מגיעות לפרשה הקשה הזו בנות צלפחד, "שחכמניות היו". הן למדו תורה, ולכן זכו בפרספקטיבה מופלאה: אם קשר בלתי ניתן לשינוי נשבר, הרי שגם שבר שנראה בלתי ניתן לשינוי יכול להיקשר. במילים אחרות, אם זוגיות שנראית נצחית היא הפיכה, גם בדידות שנגזרה לכאורה על חמש בנות צלפחד תוכל להיבנות לבית.
"חמישה דברים רעים אירעו בשבעה עשר בתמוז"? נורא, אבל כאן יבואו "חמש נשים שאירעו לעם ישראל" על סף הכניסה לארץ. הן יבקשו זוגיות ובית וחלק ונחלה במקום שבו בנות לא אמורות להגיע לבית. הן לא יבכו פתח אוהל מועד, מפני שהן בכו די. למדניות לא יבכו זמן רב, הן יחפשו בשבירה את ההווה אמינא, הן יקטפו אותיות שפרחו באוויר ויתעקשו לכתוב אותן על שני לוחות אבנים כראשונים אשר נשברו.
בשורת היום הנורא הזה, י"ז בתמוז, היא שגם בדידות יכולה להישבר, גם אותיות שהוטבעו בלב, כמו "לא תחמדי עוד, לא יהיה לך, לא תגנבי רגעים מתוקים עם אישך כשהילדים יירדמו, לא תעני לרעך מפני שאין למי". גם ה'לא' הנורא הזה, הכתוב בדיו שחורה על גבי אש לבנה, יוכל להפוך ל'כן'. "כן בנות צלפחד דוברות".
