רבים לא שמים לב לנקודת הזמן שבה אירעה פרשת בנות צלפחד, תקופה סוערת במיוחד: שנת הארבעים לנדודים של עם ישראל במדבר; מרים ואהרן נפטרו והתחילה להתגבש הנהגה חדשה; משה ועם ישראל כבשו חלקים מעבר הירדן המזרחי; זמרי בן סלוא הביא למפלה רוחנית גדולה ובעקבותיה למגפה והרג בעם ישראל. לתוך כל זה נכנסו בנות צלפחד בבקשתן לחלקו של אביהן צלפחד בארץ ישראל. הן ביקשו נחלה דווקא בעבר ירדן המערבי מתוך מודעות גדולה לסכנות, לחששות ולבעיות שיש בהתנחלות באזור זה.
תכונתן "חכמניות היו… דרשניות היו" (בבא בתרא קיט ע"ב) באה לידי ביטוי בהגעתן המאוחדת ובניסוח מדויק של בקשתן. אבל כמו שאני מכירה נשים, אני מניחה שלפני שניגשו למשה באו אליהן נשים אחרות, צדיקות לא פחות, והעלו מחשבות וחששות אמיתיים:
אישה א: "אתן לא מפחדות מכל המלחמות? אתן יודעות כמה עמים יש שם? אולי עדיף לבקש נחלה בצד המזרחי, שכבר נכבש?"
אישה ב: "אנחנו תמיד במיעוט! הרי בכל פעם שיוצאים ברעיון לכבוש את הארץ רוב העם מקבל את הסיסמה 'מצרים עכשיו' ורוצה לחזור לשם!"
אישה ג: "אני אישית מרגישה רגעים של ייאוש. יצאנו ממצרים לעבר ארץ ישראל, ואז פתאום שינוי תוכניות. נאלצנו להמשיך לנדוד ארבעים שנה. אין לי כוח בכל פעם למאבקים הללו. בכל פעם תקווה ואחר כך רק מפח נפש. אולי גם הפעם נגיע לכניסה לארץ ויגידו לנו להסתובב עוד ארבעים שנה במדבר?"
אישה ד: "מה נראה לכן, נוכל לרשת את הארץ אם המצב הרוחני שלנו כזה גרוע? בנות מדיין הוכיחו שהמצב שלנו נורא, שעבודה זרה וגילוי עריות עדיין בתוכנו. איך נצליח?"
אישה ה: "מה אנו, נשות מצרים? הן היו גדולות! שישה בכרס אחת! איפה אני ואיפה הן?! אנחנו קטנות לעומתן!"
ואני מניחה שבנות צלפחד ענו להן: "איפה האמונה שלכן? אחרי כל מה שעברנו אתן לא רואות את יד ה'? האם נצליח? לא יודעות. האם חייבים לנסות? ודאי! כל חיינו היו תקווה לקיום הברית של האבות, מסע לארץ ישראל; כל חיינו חלמנו על הרגע שניכנס ונקבל את האדמה שלנו ונוכל לקיים תורה ומצוות במקום האמיתי ולא רק בחוץ לארץ. יהיו קשיים. נתגבר! אנחנו, שזכינו לגדול לצד נשים גדולות, לא נשאף להיות כמוהן?"
וכך דברי חז"ל: "רבי נתן אומר יפה כח נשים מכח אנשים. אנשים אומרים נתנה ראש ונשובה מצרימה. ונשים אומרות תנה לנו אחוזה… ללמדך באיזה שעה עמדו לפני משה, בשעה שאמרו ישראל נתנה ראש אמר להן משה והלא ישראל מבקשין לחזור למצרים ואתנה מבקשות נחלה בארץ?! אמרו יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ" (ילק"ש תשעג).
ואכן, בנות צלפחד לא ויתרו. הן ניגשו למשה, ביקשו את בקשתן, וזכו לחידוש הלכה, לפרשה בתורה ולנחלה ענקית בארץ ישראל.
אני עוברת 3,500 שנה קדימה, לסעודה השלישית בשבת שעברה בביתנו. הימים ימי חילופי הנהגה; חשש ממלחמה נגד אירן; התמודדות קשה עם הפגיעה במשפחה היהודית. קבוצת נכדות שלי, בנות אולפנות, כולן דנות בתנועת נחלה ובעלייה ליישובים המתוכננת בכ"א בתמוז בע"ה. כולן מסכימות שצריך להתיישב, וכולן גם מתכוונות להגיע ולהשתתף. ובכל זאת התעורר דיון אמיתי על החששות ממה שיקרה (חלק ציטוט מדבריהן וחלק תוספת שלי):
נכדה א: "העם לא איתנו. אפילו רוב החברות שלי בסניף לא ממש מתלהבות. והן אולפניסטיות רציניות, תורניות, ובכל זאת…"
נכדה ב: "לא כולנו אמיצות. לא לכולן הגבורה לעמוד מול הערבים מסביב, מול מג"ב והמשטרה והצבא, שיכולים לעצור אותנו בכל רגע".
נכדה ג: "לפעמים אני בייאוש רק מהסיפורים על פינוי גוש קטיף וכל המאבקים שלא הועילו ובסוף גירשו את כולם. הרי לא נצליח גם אם נהיה רבים".
נכדה ד: "ואני חוששת מכיוון אחר: אתן יודעות מה הולך בחברה בישראל? באיזה מצב רוחני נוראי אנחנו נמצאים? סיימנו חודש של 'משפחה אחרת', פוסט-מודרנה, אחוז חילון גבוה בציבור הדתי, חוסר אמון ברבנים ועוד ועוד. איך נוכל לרשת את הארץ?"
נכדה ה: "ואני משווה את עצמי לנשות גוש אמונים – האם אנחנו בנויות לעלות לסבסטיה שמונה פעמים עם תינוקות בגשם ובקור? אנחנו דור אחר, מפונק, שרוצה מקלחת ומיטה חמה".
ונכדה אחת נואמת לפניהן: איפה האמונה שלכן? אנחנו מוכנים לכול, גם לקשיים, גם לסכנות וגם לאפשרות שיפנו אותנו ונצטרך לעלות שוב! אסור להתייאש מראש!"
ואני עומדת מהצד: אותם ויכוחים ודיונים כמו לפני חמישים שנה בתקופת ההתנחלות ביש"ע. ובליבי חששות: איך ימצאו את הכוחות להיות מיעוט במאבק? איך יעמדו בלחצים, בפינויים, במעצרים? איך יעברו את הקשיים האמוניים בזמנים של כישלון? ומנגד גאווה גדולה. לא רק אישית שלי (כי אלו נכדות, הקרדיט האמיתי הוא להורים שלהן) אלא של כל הדור שלנו: יש לנו המשך. המסר של הציונות הדתית, של "ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל" – נמשך.
ומכאן לתפקיד שלנו, המבוגרים. אנחנו, שראינו בעיניים איך מיעוט של גברים ונשים מתנועת גוש אמונים הביא להקמת מפעל אדיר של התיישבות ביש"ע למרות כל הקשיים. אנחנו, שחווינו את ההצלחות ואת הכישלונות, את המשך הפריחה והגידול ביישובים גם לאחר הגירוש, לנו יש תפקיד לחזק בכל דרך אפשרית את תנופת ההתנחלות החדשה של כ"א בתמוז.
ראשית חיזוק כלכלי. כן, כסף ותרומות. אבל יותר מזה: עידוד, חיזוק רוחני ואידאולוגי. לא לזלזל בהם ולהגיד: זה לא ילך; חלומות של נוער. הם ממשיכים את מה שאנחנו התחלנו ובנינו. הם שואבים מאיתנו את הערכים והחלומות. אבל בשונה מאיתנו אנחנו צריכים להכין אותם גם לאפשרות של כישלון. ללמד אותם: ביטחון בה' אינו מבשר הצלחה בטוחה אלא משמעותו עשייה גם אם לא מצליחים. אמונה בצדקת הדרך גם אם לא רואים מייד תוצאות חיוביות. נכין אותם להתעקש ולא לוותר, ועוד יותר "כי נפלתי קמתי".
ולסיום אביא מדבריו של הגר"א, שדחף את תלמידיו לעלות להתיישב בארץ ישראל בתקופה שהיה הרבה יותר קשה להתנחל בה. וזהו ציטוט מספרו של רבי הלל משקלוב, 'קול התור':
"שבעת דרכי האתחלתא למעשה בסעד"ש… קימעא קימעא. לדעת מראש כי אתחלתא דגאולה באה קימעא קימעא מעט מעט… לכן כל פעולה של האתחלתא יש להתחיל אפילו במעט עפ"י הכתוב אחד מעיר ושנים ממשפחה. כלל גדול הוא עפ"י רבנו שכל הדברים שעתידים לבוא בשלמות הגאולה מתחילים קימעא קימעא גם באתחלתא. וכן בנין ירושלים, להתחיל אפילו מאבן אחת ע"פ הכתוב 'הנני יסד בציון אבן, אבן בוחן'. כי האבן הזאת היא למבחן להוכיח את הרצון לבנות ירושלים ולהרחיב מקום אהלה וה' יסייע בידינו" (א, יג).
נחזק את הצדיקים והצדקניות של דורנו היוצאים למפעל ההתיישבות באוהלים להתחיל באבן אחת שתביא בע"ה לגאולה גדולה: "הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי" (ישעיהו נד, ב).
