"ויתור על הקיום היהודי בצפון הארץ עלול לסכן את הרוב היהודי בישראל. …על פי תכנית החלוקה… הגליל ובו הרי נצרת, אזור משגב, בקעת בית כרם… והגליל העליון המרכזי נועד להיכלל בתחומי המדינה הפלסטינית… ונראה כי החברה הערבית־פלסטינית בישראל, …עדיין מערערת על הלגיטימיות של השליטה הישראלית על שטחים שנכבשו במלחמת העצמאות, כדוגמת הגליל המרכזי. החששות של ישראל מאיבוד הרוב בחבלי הארץ השונים אינם פרנויה לאומית; הם נשענים על ניסיון בין־לאומי… שמיעוטים… רצו להיפרד ממדינת האם, בעוד אוכלוסיית הרוב ישבה ברובה במרכז. הכרזות חד־צדדיות על עצמאות, …מאפיינות את קטלוניה שבספרד, סקוטלנד באי הבריטי וקוויבק בקנדה".
את התחזית הקודרת הזו כתב הדמוגרף ארנון סופר במחקר בנושא "בין ייהוד לאיבוד הגליל, המקרה של נצרת־עילית בשנים 1956־2016", בשיתוף עם ניקולא יוזגוף־אורבך. ההתבססות הערבית בגליל החריפה מאז נכתב המחקר, אבל ליהודי הגליל יש אפשרות להפוך את המגמה הזו. אולם דפוסי ההצבעה לכנסת ה־24 ברובם המוחלט של המצפים בגליל (יישובים יהודיים קטנים שהוקמו בגליל בראשית שנות השמונים של המאה ה־20), מורים על ניתוק של תושביהם מן המציאות או התעלמות מכוונת. מפלגות השמאל, שזכו ביישובים האלו לרוב הקולות, איבדו את דרכן וחזונן, ואת האמונה בצדקת הדרך של הרעיון הציוני, ומי שמצביע להן נמצא אף הוא במסלול דומה אל עבר התהום.
הדבר הראשון שעל תושבי המצפים בגליל להפנים, הוא את ההשלכה של התחזית שתיארו סופר ויוזגוף־אורבך, האומרת שהם מוקפים אויבים. קשה להפנים את ההבנה הזו, לא רק לתושבי הגליל אלא כמעט לכל יהודי במדינה, מאחר שהגליל נתפס בתודעה הישראלית כמקום פסטורלי שאליו נוסעים בקיץ לנפוש. המושגים "נוף גלילי", גבינה גלילית" וכיו"ב, יוצרים מחסום תודעתי בפני הסכנה האורבת בפתח. פעולות הטרור הערבי בגליל חוסות בטעות תחת ההגדרה של "פרוטקשן", משל היה מדובר בעניין פלילי גרידא.
אם חלילה ייהפך הגליל לאזור אוטונומי ערבי, זו לא תהיה בעיה בלעדית של המצפים, אלא סכנה להמשך קיומה של המדינה. תושבי המצפים עלו לגליל בראשית שנות השמונים מתוך אידיאל של "ייהוד הגליל", ועליהם לשוב ולחדש את החזון הזה
אם חלילה ייהפך הגליל לאזור אוטונומי ערבי, זו לא תהיה בעיה בלעדית של המצפים, אלא סכנה להמשך קיומה של המדינה. תושבי המצפים עלו לגליל בראשית שנות השמונים מתוך אידיאל של "ייהוד הגליל", ועליהם לשוב ולחדש את החזון הזה. ייהוד הגליל אמור להיות בבת עיניהם, מאחר שיישוביהם הולכים ונעשים בתי אבות. הבנים הממשיכים אינם יכולים לרכוש שם מגרשים לבנייה, והעוול והאפליה זועקים לשמיים. בעוד מגרש בכפר דיר־אל־אסד נמכר לערבי בשליש ממחירו (20 אלף שקלים במקום 60 אלף שקלים), ביישוב מצפה־לבון הסמוך נמכר מגרש ליהודי במחיר גבוה פי עשרה מערכו.
דא־עקא, שרק העוול והאפליה זועקים. תושבי המצפים, שכזכור דוגלים בעמדות שמאל, אינם משמיעים את קולם. אחוות העמים המדומיינת המשתררת על הנוף הגלילי השלו יצרה "שלוות עולמים". אם לא תשתנה הגישה הנאיבית של המצפים, לא צפוי להם עתיד מזהיר. ראוי לציין כי המחיר המופקע שדורש מנהל מקרקעי ישראל מיהודים, אינו ייחודי לגליל אלא הוא חלק ממגמה ארצית. כך למשל, במושב בית־שערים שבעמק יזרעאל לא נבנה בית חדש כבר עשרים שנה.
באופן פרדוקסלי המציאות הזו מלמדת כי ממשלות ישראל בעשורים האחרונים מממשות למעשה את החלטות הספר הלבן. המנדט הבריטי סימן את מרחבי הגליל המרכזי כאזור אסור ברכישת קרקע על ידי יהודים, והמחירים המופקעים – רק ליהודים – הם יישום דה־פקטו של הספר הלבן.
מציאות זו מחייבת את תושבי הגליל היהודים לחשב מסלול מחדש. לדוגמה, הם יכולים לבוא אל הממשלה בהצעה, או אפילו בדרישה, להגדיר את ההתיישבות היהודית כ"תצפית קדמית", כפי שהציע יגאל אלון ב־1959 בספרו "מסך של חול". המצפים יהיו, נוסף על תפקידם המקורי כשומרי אדמות הלאום, גם חלק מתוכנית הגנה מרחבית
מציאות זו מחייבת את תושבי הגליל היהודים לחשב מסלול מחדש. לדוגמה, הם יכולים לבוא אל הממשלה בהצעה, או אפילו בדרישה, להגדיר את ההתיישבות היהודית כ"תצפית קדמית", כפי שהציע יגאל אלון ב־1959 בספרו "מסך של חול". המצפים יהיו, נוסף על תפקידם המקורי כשומרי אדמות הלאום, גם חלק מתוכנית הגנה מרחבית.
"מצבה הכלכלי של המדינה אינו מתיר לה לקיים צבא־קבע גדול", כתב אלון בספרו. "שילובה של ההתיישבות האזרחית בתכנית ההגנה, …יספק למדינה תצפיות־קבע קדמיות, החוסכות כוח אדם מגויס ומסוגלות לא רק להתריע על ראשית התקפת־פתע… אלא גם לנסות לבלום אותה. …רשת ישובים צפופה, פרושה לעומק, מבוצרת כהלכה, חמושה במיטב הנשק החדיש ומאורגנת… עשויה לשמש מעין עומק אסטרטגי. …ההגנה המרחבית, אם תהיה חמושה… עשויה להפוך הארץ הארוכה והצרה לבלתי חדירה, או למערכת קיפודי־הגנה, בעלת כושר בלימה גבוהה".
גם מבצע "שומר חומות" הוכיח את המסקנה הזו, שמלחמת השחרור עוד לא תמה, והאויבים לא בהכרח יגיעו מחוץ לגבולות המדינה. הקמתו של מערך הגנה מקומי שכזה תאפשר למדינה להקצות ליוצאי צבא בלבד מגרשים לבנייה במצפים ובמושבים בגליל, וכך לרענן את השורות ביישובים אלה. הכורח הביטחוני יאפשר להתגבר גם על האיום הנוסף על המדינה הנשקף מבג"ץ, איום הפוגע במשילות וביישום הריבונות ברחבי המדינה.
צילום: שחר פסטרנק
* ד"ר יהודה שלם הוא חבר הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן לאומי וכלכלי ומחבר הספר "עוז לתמורה – עמוס עוז מכשף השבט"
