רשות הדיבור בלק

יפיפיות נרדמות שלנו – תתעוררו!

שרה מימון, רכזת בעמותת אומ"ץ לחיזוק הזהות היהודית

קיץ 2022 ואין כמעט עמותה שלא מתמודדת עם המלחמה על גיוס בנות לשירותיו החשובים של עם ישראל. סיבוב בכל הארץ, שיחות אישיות, קמפיין נוצץ, בחירת מילים קרביות, נתינת מקום להגשמה עצמית.

איזו נקודה לא תקפנו בשביל להגיע ללב שלכן, כדי שנזכה עוד שנה לשמר את המשקל הסגולי, העניו, שלפעמים חומק מהעין – שאותו בנות השירות הלאומי מאזנות, ומוסיפות כל כך הרבה טוב לעם ישראל.

כעמותה שהוקמה במטרה לעורר את הזיכרון היהודי שבכל יהודי ולהחיות אותו בחוויה, בטעם ובמילה הכתובה והנאמרת – מצאנו שהמלחמה עליכן קשה אף יותר.

כן, לא פוטוגני, במיוחד בימים אלה, לשמש על תקן "מורה".

וזה עוד טרם שהזכרנו את החשש הגדול והקריקטורי מהאפשרות שאולי יש פה איזו "כפייה" או "הדתה".

ובכן, לא נעים החיכוך מקרוב עם המילים הכל כך שנויות במחלוקת הללו.

נוח יותר ללכת לתקן שהוא מיינסטרים, אהוב ומוסכם על כולם. ואם תוזכר בו המילה סיכון, זה יכול להוסיף המון!

נוער בסיכון, ילדים בסיכון, מכורים בסיכון.

אז יפיפיות נרדמות שלי, תתעוררו.

התקן הזה נועד לעורר נפשות בסיכון!

סיכון של שכחה.

על מה אנחנו מדברים? האם התורה היא של הדתיים?

אתן לא מביאות איתכן שום דבר שלא נמצא כבר בקרב הנפשות האלה; אתן מרעננות את הזיכרון.

אתן מזכות אותן לטעום מחדש גרסת ינקות שכבר מזמן אנחנו התיימרנו לשכוח.

וכן, אנחנו. זה לא הם שלא רוצים, זה אנחנו, שרועדים מפחד, שלא מבינים כמה זה של כולנו ועל כולנו.

רוני ססובר היא אישה מסורתית שהתעוררה גם היא לנוכח מתנת סיום שקיבל בנה – תנ"ך ריק.

היא הבינה שאם הגענו למקום כזה, כנראה אנחנו מזמן כבר ישנים.

בנות ישראל יפות ואהובות,

קומו מתרדמתכן, ותצביעו בלב וברגליים בצורה הכי גאה. תנופפו בערכים, בהיסטוריה ובתורה הקדושה שלנו ובעז"ה שכל האור ישוב אליכן בחזרה.

מיהודייה שעצוב לה.

---

ציפיתי להקריב קורבן

ינון משה דידי

יום רציתי ולילה ציפיתי להקריב קורבן, ולא מצאתי אלא שועלים וחורבן.

נדהמה נפשי בראותי שאין מזבח, אין קורבן אין מקריב ואין סולח.

והיכן המוציא שם המפורש בבגדי לבן, והיכן הנופלים ליד הקורבן.

נפשי יצאה מקרבי מגעגוע, כשנשתכח כל זה איך אפשר לחיות רגוע.

מולי עולם כמנהגו נוהג, ואין דואג בצער בית השואג.

שאלה יושבת בליבי הלהוט, האם ערך במצוות גלות.

התנחמתי במאמר ה' ינון ואליה אני שולח, ואחרי אלפיים שנה אני סולח.

---

היה הייתה מדינה

מ'

היה הייתה מדינה,

מדינה דמוקרטית, שוויונית, שמקבלת את כל אזרחיה,

ולה דגל מרהיב בצבעי הקשת מתנוסס בגאווה,

והמנון ששרים בהתרגשות ובחדווה:

"עוד לא אבדה גאוותנו,

הגאווה של שנות האלפיים,

להיות עִם זהות חופשיים בארצנו,

ארץ תל־אביב וגבעתיים".

וצבאה – צהל"ה: צבא ההגנה לזכויות הפרט,

שלוחם בטרוריסטים צרי האופקים וקטני המבט.

חגיה, הם כמו ביום הכרזת הפונדקאות וחג סיום ההמרות,

בין האירועים, ישנו מצעד הדגלים,

ואזרחיה מכל גוני האוכלוסיות והתרבויות.

ולכל בן אדם יש שני ימי הולדת מיוחדים במינם:

הראשון הוא היום שבו יצא מבטן אימו לאוויר העולם,

והשני הוא היום שבו בחר את זהותו האמיתית ותהליך הלידה הושלם.

כי מה לעשות, לפעמים בבריאה יש טעויות,

ובן אדם נולד בגוף של גבר, אפילו שהוא אישה – אבל אין בעיות.

עם הטכנולוגיה של היום הרי זה די פשוט,

לשנות מין, מגדר, מראה וזהות.

לפעמים אפילו קורה שנולדים שני אנשים בגוף אחד,

וכאשר הם מבינים שהם בעצם שניים – גבר ואישה, זהו אירוע מיוחד.

המדינה הזו בנויה ממשפחות משפחות,

מכל הגוונים ובכל הצורות,

לפעמים יש הורה לכלב, לפעמים כמה הורים.ות,

לפעמים שלושה אבות, לפעמים ארבע אימהות.

ולפעמים הילדים הם הורים בעצמם כיאה לעולם מתורבת,

שבו תמיד יכולים להיות אבא ואבא / אימא ואימא של שבת.

למדינה הזאת יש שפה מיוחדת – שפה רב מגדרית,

זו שפה שמשלבת את העֶבֶר והעברית.

ובמדינה הזאת יש דאגה ועזרה לכל אזרח:

לאדם מבולבל, שלא בטוח מי הוא באמת למשל,

יצמידו יועץ־זהות, שיעזור לו בהחלטה, לאומלל.

ולמי שמרגיש שהגוף שלו לא משקף את זהותו האמיתית,

יביאו מנתח שיסדר את המצב בקלות, לפי כל מה שהאזרח יחליט.

ויש גם פסיכיאטרים שמטפלים בחולי הנפש,

שלא מאמינים בזכות לבחור, ולהם אין רגש.

במדינה הזאת מסתובבים צללים של אנשים

חסרי שייכות, חסרי זהות, בודדים, מיואשים.

משנים את עצמם בשם הקבלה והאהדה,

ואם לא נתעורר – זו לא תהיה אגדה.

---

ארץ שלי

מוטי מילר

ארץ שלי, ארצו של עמי

כאלפיים היית שמה.

אז כהיום היית חלומי,

לך ליבי המה.

אז מדוע הושחרת משחור,

נסוגת אחור?

מדוע הכזבת את שליבנו כמה,

מדוע גאה בך השקר,

דברים בטלים עד אין חקר?

מדוע רבו בך עורמה ומרמה,

מדוע שכנו בך אנשי חטא,

כל ימיהם בעמוד והשחת?

מדוע אין עוד בושה וכלימה,

ומדוע בילע איש את רעהו,

עיקר שיצלח מחנהו?

מדוע נבנית בינותינו חומה?

ומליבי העצב בוקעת תפילה

שישוב ויפרח החלום,

שנזכה לימי שמחה וגילה,

לימי אמת ושלום.

---

סיפור חיים

הדסה אביעד

וּמִזְּמָן לִזְמָן מְהַרְהֶרֶת בַּמַּשְׁמָעוּת,

הָאִם אֲנִי חַיָּה בָּאֱמֶת אוֹ בַּטָּעוּת,

כֵּיצַד נִתַּן לְהַגְדִּיר מַהִי הַמַּהוּת.

 

סְפוּרִים הֵם הָרְגָעִים,

חוֹלְפִים עַל צִיר הַזְּמַן בִּמְהִירוּת,

מִי מֵהֶם יִזָּכְרוּ בִּבְהִירוּת.

וּמִי בַּעֲמִימוּת,

מִי בַּחֵרוּת,

מִי בַּמְּרִירוּת.

 

כְּבָר תְּקוּפָה אֲרֻכָּה שֶׁבָּהּ הַנְּשָׁמָה לֹא הִתְרַפְּקָה, פָּרְקָה

הִתְפָּרְקָה.

כְּמִתְגַּעֲגַעַת לָאֱמֶת הַנִּסְתֶּרֶת

כַּשּׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים.

 

לְהַלְחִין בְּרֶגֶשׁ,

לְהִתְגָּרוֹת בַּנֶּפֶשׁ,

זִכְרוֹנוֹת רְחוֹקִים קְרוֹבִים

אֲהוּבִים.

 

אוֹת וְעוֹד אוֹת שֶׁהוֹפְכוֹת לְמִילָה,

מִילָה וְעוֹד מִילָה מַשְׁלִימוֹת מִשְׁפָּט בַּהֲלִימָה,

יְצִירָה חֲדָשָׁה נִבְרְאָה.

 

בַּסּוֹף הַכֹּל עִנְיָן שֶׁל בְּחִירָהּ

חֹפְשִׁית,

אֱנוֹשִׁית,

בְּלִי הִתְעָרְבוּת אֱ־לוֹקִית.

 

לִבְחֹר בַּנָּכוֹן,

לְהִתְעַלּוֹת בְּרוּחָנִיּוֹת,

לְהַרְגִּישׁ קְדֻשָּׁה,

לְהִתְגַּבֵּר עַל הַגַּשְׁמִיּוּת.

 

זֶה לֹא קַל,

הַיֵּצֶר מֵעִיק.

זֶה לֹא פָּשׁוּט,

הַיֵּצֶר דָּבִיק.

 

זֶה מְאֹד קָשֶׁה,

הַיֵּצֶר עַקְשָׁן.

זֶה מְאֹד דּוֹרֵשׁ,

הַיֵּצֶר מְנוּסָה, יָשָׁן נוֹשָׁן…

 

גִּלְגּוּלֵי נְשָׁמוֹת,

אֲוִיר הֲשִׁקְמוֹת,

וּבָרֶקַע שְׁקִיעוֹת

שֶׁהוֹפְכוֹת לִזְרִיחוֹת.

 

צְבָעִים פַּסְטוֹרָלִיִּים,

קוֹלוֹת רְעָמִים,

אָדוֹם צָהֹב,

לְשָׁחוֹר מִתְעַגְּמִים.

 

עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר,

עַד בֹּא הַגְּאֻלָּה,

תַּהֲלִיךְ שֶׁמִּתְקָרֵב,

קִמְעָא קִמְעָא.

 

נוֹף קָסוּם הַמִּתְגַּלֶּה לָעֵינַיִם,

תְּכֵלֶת, אוֹר, רָקִיעַ,

תְּפִלּוֹת לַשָּׁמַיִם,

בַּשָּׁמַיִם.

 

 

---

פרידה מהמוצב

ארז

מודה אני לפניך ה' א־לוקיי וא־לוקי אבותיי,

ששמת חלקי מיושבי בית הכנסת של המוצב,

ולא שמת חלקי מיושבי פינת העישון.

שאני משכים כדי להתפלל במניין, והם..

אני עמל בלימוד תורה, והם..

אני יוצא מהבסיס, והם יוצאים.

אני יוצא לישיבה, לבתי כנסת ביישוב ולמשפחה, והם..

אני שומע שירים קדושים וטהורים, והם..

יהי רצון מלפניך ה' א־לוקיי וא־לוקי אבותיי,

כשם שעזרתני לסיים את התקופה הזאת בצבא,

בצורה טובה מבחינה פיזית ורוחנית,

כן תעזרני להתחיל תקופות ושלבים אחרים ולסיימם,

ובהם ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה.

וזכות כל הרבנים ותלמידי החכמים, והקצינים והחיילים,

תעמוד לי ולזרעי, שלא תמוש התורה מפי ומפי זרעי וזרע זרעי עד עולם.

 

---

 

את תראי

אברהם כהן

 

את תראי
שיום אחד אצא לחופשי,
לעולם אמיתי
בהיתר ולא באיסור.

את תראי
שיום אחד אפסיק להיות מסור
למה שאסור,
הרי זה לא בא בייסור
זה רק בא לי באיסור.

את תראי
שיום אחד תפגשי אותי
נאהב ונקי מכל רבב,
ואז אזכה להיות מאוהב
כמו שלא זכיתי עד עכשיו.

את תראי
שיום אחד אצא מבית הכלא,
ובין כל הדימויים והמילים היפות האלה
את תראי אותי באמת
חי ולא מת ונקי לגמרי מהחטא.