השבוע נפל דבר בישראל. לראשונה זה 74 שנים נבחר נציג מפלגת התקשורת לראשות הממשלה. זה לא דבר של מה בכך. שבעה עשורים שולטת במדינת ישראל מפלגת התקשורת; היא קובעת את סדר היום ומובילה אג'נדה, והמחנה האמוני עומד מולה חסר אונים. גם כשישבנו סביב שולחן הממשלה והחזקנו בתפקידי מפתח לא באמת שלטנו. מפלגת התקשורת המשיכה להוביל את סדר היום הציבורי ולקבוע מה מותר לעשות ומה אסור. איזה שינוי הוא מהלך מבורך שראוי למחוא לו כפיים ומה הן הפרות הקדושות שאסור לגעת בהן בציבוריות הישראלית.
השאלה היא איך יוצרים חלופה. עם הכוח העצום של התקשורת והדיפ-סטייט יכולה להתמודד רק מפלגת שלטון שיש לה DNA של מפלגה שפועלת מכוח העם ואינה חוששת להיתקל במחסומים ולעבור אותם. וכאן אנחנו מגיעים לשאלה אם הציבור האמוני מוכן להנהגה
כך גילינו שיש אזורים שלמים שאסור לגעת בהם גם כששלטון הימין מקבל יותר מ-61 מנדטים ומרכיב ממשלה. למשל תרבות יהודית או תוכניות לימוד ערכים יהודיים במשרד החינוך, תוכניות הכשרה בצה"ל, אג'נדות בעולם המשפט שמבוססות על המשפט העברי ועוד נושאים שבכל פעם שאחד מנציגינו ניסה לקדמם הוא נתקל בטאבו מוחלט. אפילו את האמירה של חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' שהוא מקווה שיגיע היום שנזכה לקיום הייעוד "אשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה" תרגמה מייד ההגמוניה לקריאה למדינת הלכה, וקריאה זו נתקלה מייד בקמפיין מתוזמר היטב נגד הפוליטיקאי החשוך. כך נחסמה דרכו למשרד המשפטים.
השאלה היא איך יוצרים חלופה. עם הכוח העצום של התקשורת והדיפ-סטייט יכולה להתמודד רק מפלגת שלטון שיש לה DNA של מפלגה שפועלת מכוח העם ואינה חוששת להיתקל במחסומים ולעבור אותם.
קחו למשל את דודי אמסלם, חבר הכנסת המוכשר שאומר ללא בושה שהבחירות הקרובות הן מאבק אם זו תהיה מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה. אמסלם אומר את הדברים מתוך ידיעה שהוא חלק ממפלגת השלטון, זו שמייצגת את העם, ולכן גם כשישוב לשלטון הוא לא יתבייש לומר את הדברים. עליו אי אפשר להגיד שהוא חלק ממפלגת נישה חסרת השפעה או כזו שאינה מייצגת את העם באמת. הוא לא צריך להצטדק אלא יכול להגיד בפה מלא "באנו לשנות".
וכאן אנחנו מגיעים לשאלה אם הציבור האמוני מוכן להנהגה.
למפלגת שלטון יש DNA ברור מאוד, ובזה היא שונה ממפלגת בוטיק שנבחרת בוועדה מסדרת. פריימריז הם חלק מאותו DNA. לא כי זו השיטה המושלמת אלא כי רק היא מאפשרת חיבור לעם, בניית שטח ויצירת מנגנונים שאינם בני חלוף ביום שהמנהיג הכריזמטי מגנט המנדטים יסיים את דרכו הפוליטית.
לשמאל אין כיום מפלגה כזו. ביום שיעזבו גנץ ולפיד את הזירה הפוליטית הם לא ישאירו חלופה שלטונית. המפלגות שלהן בנות חלוף בדיוק כמוהם. המנגנון של יש עתיד, שאינו כולל פריימריז אלא קומבינות אחרות שמתיימרות להיות תחליף, הם דוגמה מצוינת לכך שמוסדות מפלגה ללא פריימריז יוצרים מפלגה שכל מהותה היא הכוכב העומד בראשה, וביום שינטוש תתפרק המפלגה. ביום שיסיים יאיר לפיד את דרכו הפוליטית תסיים גם יש עתיד את דרכה.
אפשר לדבר בלעג על "עסקני הליכוד", פעילי הסניפים וחברי המרכז. אבל בסוף הם האנשים שביום פקודה עושים את עבודת השטח, את החריש ואת הבאת המצביעים מדלת לדלת. זה קורה כי יש להם אפיקים פוליטיים להתפתח אליהם. כל עסקן פוליטי חולם להתקדם במפלגה, להיות חבר מרכז, יו"ר סניף, ואולי גם להתמודד על משבצת במחוז ולהיות ביום מן הימים חבר כנסת. ללא פריימריז אין שטח, אין מנגנון ואין חיבור לעם. מפלגה שרוצה להגיע יום אחד לעמדת כוח וליכולת לשנות באמת חייבת את החיבור הזה לעם, את ה-DNA של מפלגת שלטון.
הבעיה כעת היא שכולנו סובלים ברקע מטראומת בנט ושקד. הם הגיעו למגזר חדורי רוח קרב ודיברו על הנהגה ועל ראשות הממשלה, אבל בסוף התברר שהכול היה צלופן מגושם למימוש האמביציות האישיות. הם הקימו את ממשלת הפרוגרס הראשונה בהיסטוריה והתפרקו מכל המסרים של שלטון יהודי. במקום ליישם את ערכי הרב קוק זצ"ל הם הגשימו את ערכיהם של ניצן הורוביץ ומרב מיכאלי. וחמור לא פחות, הם גדעו לדור שלם את החלום על הנהגה ועל חתירה למפלגת שלטון אמונית.
המהלך הזה הוביל רבים להתייאש, להרים ידיים ולפנות למפלגת השלטון המרכזית הליכוד. אבל האמת היא שגם אם הניסוי נכשל, אין לנו הפריבילגיה להתייאש מהדרך. יותר מזה, הניסוי הזה דווקא חידד איך יוצרים DNA של מפלגת שלטון.
הגיע הזמן לחלופה אמונית.
