השבוע נבעט יאיר לפיד היישר אל הנהגת המדינה ומייד החל לאחד את העם על ידי חלוקתו לשני מחנות אויבים: תומכיו – תומכי איחוד העם, וכוחות האופל – יריביו הפוליטיים. ואז גם טרח להבהיר:
"אני מבין שהיו אנשים, כולל ראש האופוזיציה, שנזקקו לתרגום של דבריי על 'כוחות האופל'. אז בשמחה: התכוונתי לכל מי שמנסה למנוע מעם ישראל להתאחד ולהתחבר… איתמר בן גביר וחבורתו וכל אלו שמפעילים את מכונת הרעל של הפייק־ניוז במימון אוליגרכים זרים".
לא שאין באמת אוליגרכים שממנים את בן גביר וחבורתו. זה, שאין באמת אמת.
לפיד הוא תוצר של הפרוגרס. ככל הנוגע לו, מילים לא נועדו לתאר מציאות. אין מציאות מחוץ למילים שלו.
לפיד, כמו בוחריו, חי אך ורק בתוך שפה. המילים, מרגע ששוחררו מהעול המעיק להצביע על משהו חיצוני להן, מחויבות רק לאמת, שהיא – כמות התועלת שהדיבור מביא. "כשאני משתמש במילים", אמר המפטי דמפטי, "המובן שלהן הוא בדיוק מה שאני מחליט שהוא יהיה. השאלה היא רק מי האדון ותו לא".
הפרוגרס הוא השטיחות המוחלטת. המילה 'טקסט' נגזרת מ'טקסטורה': פני השטח. קורדרוי זה טקסט, המציאות טקסט, העם טקסט – הכול מתאחד לשכבה אחת יחידה. לפיד והאומה – חד הם. כל מי שמודפס על הטקסטורה שלו – בהכרח יציר עולם אפל, עולם שמעבר. אנחנו מאוחדים כי כל מי שלא איתנו, אינו קיים. למצער, אינו ראוי להיות קיים. כשחיים בשיח, ל'קיים' ול'ראוי' יש אותו מובן. רק המדַבּר קיים. המושתק אינו מדבר; באיזה יקום יש לו קיום?
זה רק נשמע כמו פארודיה של לואיס קרול, אבל הכרחי לנו לתפוס שככה בנויים המותנים לפרוגרס. במאה ה־19 המציא לואיס קרול ארץ פלאות שכולה בלבול בין מציאות לשפה. אז זה הצחיק ילדה בת חמש. היום ארץ הפלאות היא ישראל המאוכלסת במלכים, מלכות, קלפים מדברים, ראשי ביצה – שעולצים מכוח החירות שמעניקה השפה לנסח כל רעיון שהדמיון יכול להעלות על הדעת. ברגע שנאמר, זו המציאות ותו לא.
חיים לצידנו אנשים, שהותנו למציאות שאינה קיימת, למושגים שונים לגמרי ממה שנדמה לנו, כגון 'אמת', 'מציאות', 'מילים' – הם משתמשים בהם, אבל באופן שונה, דרמטית, ממה שאנחנו חשבנו עליהם.
זו משמעות המונח 'פרוגרס': התקדמות. לא משנה לאן. העיקר – לעולם לא להביט לאחור, משום שכל רעיון חדש תמיד הופך את קודמו למתועב, לחשוך, לצד הלא־נכון של ההיסטוריה. העבר אומנם קיים בו, בני אדם נושאים אותו בתודעתם. לכן צריך להדביר אותם. כי הם עוצרים את הקִדמה. זו סיבת היסטריית ההפלות בארה"ב: אנשים שהותנו להאמין שכל דבר – גם רצח תינוקות – הוא בהכרח טוב אם הדתיים, אנשי העבר, לא אוהבים אותו. הרעיון החדש ביותר הוא הטוב המוחלט. וזה תמיד רעיון שנולד וחי רק בשפה.
יאיר לפיד בארץ הבלהות
"התואיל בבקשה לומר לי להיכן עליי ללכת כדי להתקדם?" שאל יאיר והחווה קידה.
"לאן ברצונך להתקדם?" נאנח החתול הקשיש.
"לא ממש חשוב לי לאן", ענה יאיר, "העיקר להתקדם".
חתול הצ'שר, נפשו כבר נקעה ממאתיים שנים של שאלות מטופשות.
"לך לעזאזל", אמר.
יאיר נעלב. "לא צריך לכעוס, רק שאלתי".
"מה פתאום לכעוס? להתקדם זה אומר לעולם לא לפסוע בשביל שמישהו כבר פסע בו בעבר",
החתול הצביע בזנבו על שלט דרכים, שהמילה "לעזאזל" כתובה עליו מעל חץ:
"רק לשם אף אחד עוד לא הלך" ולעצמו מלמל מתחת לשפם – 'לפחות לא מרצון'.
"אה, חחח, סליחה", ענה לפיד בהקלה גלויה, "וכמה זמן לוקח להגיע לעזאזל?"
"מי שכל רצונו להתקדם, לעולם לא יוכל להגיע", ענה החתול ונעלם, ויאיר, שמח וטוב לב, הלך לו לעזאזל ולקח את כולנו איתו.
אם המציאות הייתה לוח שחמט, כמו בארץ המראה, 'התקדמות' היא תמיד קדימה, לעבר משבצת חדשה, שהיא תמיד רעיון חדש. והוא חדש גם, ואולי בפרט, משום שלאורך כל ההיסטוריה האנושית אף אחד מעולם לא העז להציע רעיון מטומטם עד כדי כך. כשאין מציאות לתקף את השפה, כשהתקדמות היא ערך יחיד – אדם שנופל מגג מגדל מתקדם יותר מחברו שנשאר מאחור על הגג. גם אם ההתקדמות היא לעבר הקרקע. כל מה שיש בו זו התקדמות קדימה. תמיד אותה בלדה על חדווה ושלומיק: "ללכת אל, ללכת מ… ללכת כי כולם הולכים, מה זה בעצם משנה, ממה בעצם הם בורחים".
לפיד הוא תוצר מובהק של ארץ הפלאות של הפרוגרס: בכל רגע הוא מושלך אל עולם חדש לחלוטין, ללא כל ידע קודם. עולם שמתקדם בכל רגע לרעיון החדש הוא תמיד עולם זר ולא מוכר. בעולם כזה אפשר, צריך, למעשה אין כל ברירה אלא להתחיל לברוא מילים כדי לתאר אותו… העבר שייך לאופל – כך שמשם לא ניתן לדלות כל ידע מועיל. 'אמת' היא רק מה שמוכח כמועיל לך.
'יש עתיד' רק כשאין עבר. מה זה בעצם משנה אם המילה 'עתיד' היא סך כל הדברים שאינם בגדר היש הקיים, שלהם כבר קיים שם, 'הווה'? יש, אין, עבר, הווה, עתיד – הכול טקסטורה, הכול על פני השטח. אם זה נשמע טוב, אם זה משרת לפיד – זו אמת. העתיד הוא כדור ארץ ידידותי מתקדם אלינו במהירות. בעצם הוא כבר כאן, משאלת הלב היא המציאות אבל רק אם ניתן לשווק ולתרגם אותה לעוד כוח אלקטורלי, שאינו אלא טקסט, שיש לו רק משמעות ממשית אחת – האות שעל פתק הבחירות ותו לא. "ותו לא" צריכות להיות אותיות פתק "יש עתיד".
כמו אותו ברנש שהגיע אליי לפני עשרים שנה מהאקדמיה המתקדמת בארה"ב והציע להקים עמותה 'לקידום העתיד'. הנה דו"ח מלא על השיחה שהייתה לנו:
"ומה פני העתיד שנבקש לקדם?" הוא השתומם לשאלתי: "מאין לי לדעת מה יביא העתיד?"
"אם כך", עניתי לו בסגנון חתול הצ'שר, "מדוע שלא נניח לעתיד להגיע בכוחות עצמו?"
זו הייתה שיחה אמיתית. יש אנשים כאלו. העמותה קמה. היא מצליחה ופועלת רבות בתחומי החינוך – ומלמדת את ילדינו לקדם את העתיד, לא משנה מה יהיה.
לפיד הוא תוצר – במובן התעשייתי של המילה – של 'מקדמי העתיד'. הצמיחו אותו על קריאת תסריטים שאחרים כתבו, אביו סלל לו את דרכו למקום שהמציאות מעולם לא הייתה מביאה אותו לשם בזכות עצמו. לפיד הוא באמת טקסט. במשך שנים הוא כתב טור, שמתאר את הישראליות על פי האופן שרצה שתהיה. מעולם לא נרמז שקיימת 'ישראליות' מחוץ לאופן שבו הוא בחר לתאר אותה.
מבחינתו, כל סך המטלות בניהול המדינה הוא לדאוג שבתקשורת יגידו עליו שהוא מנהל אותה באופן מוצלח. והם יאמרו, והם כבר אומרים. כי המציאות היא מה שהם קובעים שהיא, והעתיד כבר בבחינת יש. מדוע לחכות עד שיתממש אם ניתן לקבוע כבר עתה שהיה עתיד? שהוא לפיד?
כשהעולם הוא פני השטח, אתה העם, אתה האחדות, אתה מה שכתוב עליך בכותרות עיתונים, כל עוד זה מחמיא, זו המציאות, גם אם הוא עצמו מכתיב אותן. כי אמת היא מה שטוב ללפיד. ואם הן משמיעות דברי ביקורת, רחמנא לצלן, ברור לגמרי שהם "פייק במימון אוליגרכים", כי איך יכולה להתקיים אמת שלא משרתת את הלפיד? זה תרתי דסתרי!
לפיד הוא טעות תחבירית במציאות שכולה רק שפה. הוא היה יכול להיחשב קליפה ריקה, אם לא הייתה הריקנות מלאה עד אפס מקום באגו שלו. האגו של לפיד הוא הדבר היחיד שממשמע את מילותיו. בכל המציאות כולה אין מקום לשום דבר מלבד האגו של לפיד. ומי שאינו הוא – מי שלא איתו – לא שייך לעולם הזה, אלא לעולמות האופל. ואם תאמרו לו זאת הוא לא יאמין. זו כל המציאות שהוא מכיר. לא פלא שנראה לו שביקורת עליו מגיעה מעולמות אופל דמיוניים.
אבל לפיד הוא רק סימפטום. הוא ייצוג מושלם של תופעה הולכת ומתפשטת של אנשים שעברו לחיות בשפה. שאינם מכירים בקיום מציאות מחוץ למילים שהם בוחרים לתאר אותה בכל רגע מחדש, מילים שישרתו אותם ותו לא, כי הם האדון. כך השיח הולך ומוצף מילים זומביות, מילים שבותקו מהדבר שהן אמורות להצביע עליו. מילים שכל מה שנותר בקליפתן הריקה הוא הרגש שהן עוררו כשעוד היו מחוברות למובנן.
כך פוטש גלוי כנגד הדמוקרטיה, שמבוצע על ידי רשויות החוק, נקרא 'הגנה על הדמוקרטיה ושמירה על שלטון החוק'. כך פלורליסטים בעיני עצמם מדירים, מסלקים ומשתיקים כל מי שאינו 'פלורליסט' כמוהם. כך נלחמים על השלום במלחמה כנגד כל מי שאינו 'שוחר שלום' כמוהם. כך מאחדים את העם על ידי פילוגו לשניים: מאחדים, בני האור; ומפלגים, בני החושך – כל מי שלא מתאחד איתם ומתמזג לתוך אותה טקסטורה, שהמילה 'חד־ממדית' עבה עליה. כך 'יש' עתיד. העתיד כבר כאן, אם כי טרם הגיע, אבל למי שמנסח את ההווה, אין כל בעיה לנסח את העתיד. ואם חלילה ינצח – בעתיד הוא ינסח מחדש את העבר על פי מה שטוב ללפיד שהעבר יהיה.
