הסיפור של כולנו

1.

הם לא מספיק מפורסמים בציבור הרחב, וחבל. השבוע, כ"ח בסיוון, צוין יום פטירתם של שני רבנים עם סיפור חיים שכדאי להכיר:

 

הרב אברהם חיים אדאדי היה מגדולי רבני לוב לפני כ־200 שנה. הוא גדל כנער יתום משני הוריו ומגיל צעיר נמשך לשני דברים – תורה וארץ ישראל. הוא למד ולימד, זכה לעלות לארץ שלוש פעמים אבל שוב ושוב נאלץ לצאת ממנה ולנדוד בין קהילות יהודיות בעולם. לבסוף חזר לארץ שכה אהב ובמותו נקבר בצפת. בצוואתו כתב שהוא מצווה לא לכנות אותו בתוארי כבוד מוגזמים, ובמקום זאת לדבר בהספדים בשבחה של ארץ ישראל ועל חשיבות רעיון התשובה.

 

הרב ישראל זאב גוסטמן נולד בליטא ונחשב עילוי מגיל צעיר. בשואה נלקח מידיו בנו הקטן מאיר ונרצח על ידי הנאצים. הרב, אשתו ובתו הצליחו לברוח וניצלו. הוא חי כפרטיזן, הסתתר בין עצים ושיחים ואכל פטריות ושאר צמחים ביערות. לימים, כשהקים ישיבה בשכונת רחביה בירושלים ועמד בראשה, התפלאו התלמידים לראות אותו משקה לפעמים בעצמו את הפרחים מסביב לישיבה. הוא הסביר שהוא עושה זאת כהכרת טובה לצומח, שהציל אותו. עד היום יש גינה יפה מסביב לישיבה.

 

מעט תלמידים, צאצאים ומוקירי זכרם ציינו את יום פטירתם, אבל נדמה לי ששני הסיפורים האלה, שמתחילים בלוב ובליטא ומסתיימים בצפת ובירושלים, הם חלק מהסיפור שכולנו שותפים לו.

לזכרם.

 

2.

כמה מסקנות אקטואליות מהפרשה שקראנו בשבת, פרשת קורח:

 

• קורח מקנא, חולק על המנהיגות של משה ואהרון ומבקש לעצמו תפקיד. המשפט המפורסם של חז"ל מתאר אותו היטב: "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". כלומר, אם מערכת ההפעלה שלנו עובדת רק על קנאה, תאווה וכבוד – זו לא סתם בעיה, אלא דברים שמוציאים אותנו מן העולם.

 

• במסע ההשחרה של קורח ואנשיו נגד משה רבנו התברר שאפשר לפרסם פייק־ניוז מוחלט, והאוויר סובל הכול. בפרשה הם טוענים נגד משה שהוא הוציא את העם לשווא מ"ארץ זבת חלב ודבש". לא יאומן, את הביטוי היפה הזה שמתאר את ארץ ישראל הם מעיזים לומר על ארץ מצרים, שבה הם היו עבדים. את משה רבנו, העניו מכל אדם, הם מעיזים להאשים בהתנשאות. בקמפיין אפשר להגיד הכול, גם שלבן הוא שחור, ולהפך.

 

• קורח היה פופוליסט. הוא הטיח במשה: "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים". כלומר, כולנו כבר קדושים ומושלמים, אף אחד לא צריך להשתפר. מול התפיסה השטחית וההמונית הזו, משה רבנו אמר לעם: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ". משה דרש תיקון עצמי תמידי, הוא הבין שכולנו במסע של שיפור. בחיים קל יותר להקשיב למי שנותן מחמאות מזויפות ומוגזמות, אבל עדיף להקשיב למי שמשמיע גם ביקורת אמיתית.

 

3.

הנה רעיון יפה שנאמר השבוע באחת מאינספור מסיבות הסיום שמתקיימות כעת:

 

אתם עוזבים חממה ויוצאים אל העולם הגדול. כשהמצב מבלבל – לאן פונים? לאחרונה קראנו על שני מרגלים בלבד שלא נסחפו: יהושע וכלב. עשרה מרגלים התייאשו וחשבו שזו טעות להמשיך לארץ ישראל, ורק שניים העזו להתנגד למהלך והכריזו: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד". היום אנחנו יודעים שהם צדקו. מהיכן הכוח להיות במיעוט? מאין הכוח לשמור על ערכים, גם בחוץ?

 

הפרשה שולחת אותנו לשני כיוונים – אל העבר ואל העתיד:

 

אל העבר – מסופר לנו שרק אחד מהם, כלב, הלך במהלך הביקור בארץ לקברי האבות והאימהות שבמערת המכפלה. כלב התפלל שם על עצמו, שלא יקשיב להסתה של עשרת המרגלים ולא יצטרף אל הרוב הסוחף, שישמור על נאמנות ועצמאות רוחנית ולא ישכח מיהו ומה שליחותו. בזמנים של משבר הוא לא הסתכל על כותרות העיתון של אותו היום ועל מה יכתבו עליו שם, אלא על אברהם אבינו ושרה אמנו, ועל מה הם יגידו עליו.

 

אל העתיד – המרגל השני שהיה במיעוט נקרא הושע. אבל משה רבנו הוסיף י' לשמו, הפך אותו ליהושע, וגם התפלל עליו כך: שאלוקים יושיע אותך מהתוכנית של המרגלים. יש כוח לתפילה ולברכה כזו של צדיק, והתפילה של משה על יהושע התקיימה.

 

כשיש בלגן וחוסר ודאות בהווה – וזה נכון גם לתקופת בחירות ולכל אתגר – העבר והעתיד יכולים לתת לנו פרופורציה וכוחות. הסיפור שלנו הרבה יותר גדול ונצחי ממה שנדמה לפעמים.

בהצלחה.

 

4.

השיעמום מביא לידי חטא. יותר מדי זמן פנוי הוא סכנה. הקביעה הזו של חז"ל נכונה ביחס לחופש הגדול ונכונה ביחס לפרשת קורח. המחלוקת של קורח בפרשה מתרחשת לאחר שהעם נענש ונאלץ ללכת עוד כארבעים שנה במדבר. ברגע שהם הבינו שיש להם עוד כל כך הרבה זמן להעביר, התחיל רפיון, ואז החלה המחלוקת.

 

אבל אפשר גם אחרת. הנה מה שכתב לי איתי בשן:

 

"שלום סיון, אני מחנך בבית הספר 'אהל שילה'. גם אנחנו היינו בשביתה השבוע, אבל מדהים היה לראות כיצד התלמידים שלנו היו עסוקים…

 

"מלאכי הוא תלמיד מתוק שלנו, שאי אפשר לפספס את סימן הזיהוי שלו. הוא צריך ללכת כל הזמן עם קסדה על הראש, משום שהוא סובל מאפילפסיה קשה. כעת המצב שלו החמיר והוא ממש בסכנת חיים. הוא עבר בית ספר בגלל מצבו, וצריך לנסוע לניתוח מסובך ומורכב בארצות הברית, שבעזרת השם יציל אותו.

 

"המשפחה מגייסת בימים אלה מיליון וחצי ₪, וכאן נכנסו לתמונה התלמידים שלנו. במהלך כל שבוע השביתה הם עברו בין בתים לאסוף תרומות, שטפו מכוניות, אספו בקבוקים למִחזור, מכרו אוכל, והכול כדי לאסוף עוד שקל ועוד שקל.

 

"שיעמום יכול להוביל לחוסר מעש, אבל אם לילדים יש מטרה, אם יש דחיפה קטנה לעשייה, הם יכולים להיות פעילים וחרוצים הרבה יותר מאיתנו. זה נראה לי שיעור גדול לקראת החופש, לכולנו".

 

רפואה שלמה למלאכי, חופשה מועילה, בשורות טובות.

 

5.

בימים של פרדה מאנשי חינוך בסוף שנת הלימודים מספרת הפרשה על המחנכת הדגולה, 'הגננת הלאומית', מרים הנביאה. מה אפשר ללמוד ממסלול חייה?

 

• מרים הסתכנה כדי ליילד את התינוקות העבריים במצרים. התורה מספרת שהייתה לה "יראת אלוקים": למרות ההוראה של פרעה להרוג תינוקות שנולדו, היא גילתה נאמנות לערכים שלה מול שלטון מאיים, ולא עשתה זאת.

 

• לצד הנחישות היא הייתה רכה ונעימה. רש"י מתאר איך היא הייתה מפייסת ומרגיעה את התינוקות ומנעימה להם את שנות הילדות במצרים מתוך דאגה מיוחדת לחינוך בגיל הרך.

 

• אחר כך מרים הייתה גם זו שעמדה על שפת היאור ושמרה על משה רבנו הקטן כשהיה בתיבה. באותם רגעים היסטוריים היא לא הייתה רק בייביסיטר, היא דאגה שהספינה ששמה 'עם ישראל' תשוט לכיוון הנכון.

 

• ביציאת מצרים מרים מובילה את הנשים ב'שירת מרים', עם אותו תוף מרים שמככב עד היום בגני הילדים. פרשנינו מסבירים שזו הייתה הדרך החינוכית שלה בכל ימיה: להעביר מסרים דרך חוויה, שירה וריקודים. בסוף אלה הן החוויות החינוכיות שנצרבות בנפש, לשנים.

 

• מרים גם מלמדת אותנו שיעור על לשון הרע, כשהיא לוקה בצרעת אחרי שדיברה על משה רבנו.

 

• וכעת בפרשה, רגע אחרי שהיא נפטרת, התורה מתארת איך העם חש צמא פתאומי. זה צמא פיזי אבל גם צמא רוחני, צמא לנוכחות המרגיעה והמנחמת שלה.

 

לזכרה של מרים, בתפילה שנזכה רק לאנשי חינוך כאלה לעצמנו ולילדינו.