"ולמה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה? מפני שפרה אדומה באה ללמד על הישארות הנפש, ופרק זה (פרה אדומה) הוא מבוא גדול למיתת צדיקים, וכך הוא מורה: מה שעשה את מרים למרים ומה שעשה את אהרן לאהרן, לא מת במותם. מהותם היא נצחית. היא עזבה את הארציות בת החלוף ושבה אל ה' שהוא מקור החיים. אכן מותו של צדיק מעיד כאלף עדים על הישארות הנפש שכן רק מי שעיני שכלו נתעוור, יזהה את הצדיק עם גופתו המונחת בלא תנועה… רק עיוור לא יראה שגופת הצדיק היא רק לבושו של אדם שנסתלק לעולמו והשליך מעליו את אדרתו" (הרב שמשון רפאל הירש לפרשת חקת).
במסיבות סיום י"ב אני מבקשת מתלמידות לספר לי על מורה אחת שהשאירה בהן חותם במהלך השנים האלה. תמיד אני מבקשת לבכות כשאף אחת מהן לא אומרת משהו שקשור ללימוד החומר. הן יזכרו משפט כמו: "זו הייתה תשובה של מנהיגה!" (אמיתי!) "את גורמת לי לחשוב" או לחלופין: "אם היית כמו אחותך" או "שום דבר לא יצא ממך ככה" (גם אמיתי, לצערי).
למורים יש תכונת יסוד אלמותית: הם אינם מתים. הם לעולם לא יהיו הוראת שעה. הם מלמדים ללא לאות גם במותם, במין זום שאי אפשר ללחוץ בו על leave meeting.
והמסקנה: מורה שרוצה להשאיר את כוחו פועם בלב תלמידיו, חייב שלא לפעול בכוח. ורבי נחמן מברסלב באחת מתורותיו המופלאות מבאר את חטאו של משה רבנו ביאור שחייב להישאר לעד חי בלבבנו: "וזו טעות שטעה משה… ויך את הסלע במטהו פעמיים, כביכול היכה את הלב העליון כמו שלוקחין דבר בכח ובאונס כי בא בכח מעשיו הטובים ולא קשר עצמו עם הקהל" (ליקוטי מוהר"ן, תורה כ).
משה רצה כל כך להשקות את העם האהוב שלו, עד שהשתמש רק בכוחו שלו, בטוח בזכויותיו. ונכון, הוא הוציא להם מים, אבל מה יהיה איתם אחר לכתו? מה יהיה כשכוחו של המורה כבר לא יהיה חזות הכול? איך ימשיך משה רבנו לחיות בתוכם כך שיוכלו להוציא מים בעצמם?
שמעו נא המורים, אל תהיו מורים טובים מדי. אל תעשו בעבור התלמידים הכול. שתפו אותם בדילמה, הסבירו להם שאתם חייבים להתפלל יחד בעבור אותה מטרה עצמה. הציון שיוציאו חייב להיות משותף לשניכם.
כך נהג הרבי מלובביץ'. הרב יונתן זקס העיד שכאשר התייעץ ברב הרגיש שיש בחדר רק אדם אחד: לא, לא המורה. הוא עצמו, התלמיד, מילא את החדר כולו כשהרבי לכאורה כבר לא בחדר, אבל זה רק מפני שהוא נספג במלואו בלב התלמיד ויחיה שם לעולם. "אין מסיבות סיום", היה הרבי אומר. לסיים, היה מסביר, זה הכוח להחליט שממשיכים: "יסיים בדעתו ל-".
בג' בתמוז מילאה נוכחות ענקית את חלל העולם. נוכחות קדושה, פלאית, מסקרנת, יפה כל כך. הנוכחות הזו הייתה ועודנה אנחנו.
