טובה הארץ מאוד מאוד

1.

כשמונה מאות אלף תיכוניסטים יוצאים השבוע לחופש הגדול, אבל אולי הדרך הנכונה לנסח זאת היא כך, כפי שנהג לומר הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל: שנת הלימודים האמיתית מתחילה עכשיו.

הרי החופש הגדול הוא לא חופש מערכים ולא חופש מכל מה שחשוב לנו. הוא חופש אך ורק מבית הספר.

במובן מסוים, בחופש רואים מי אנחנו באמת. עכשיו, כשאין מורים וצלצולים ומבחנים, האדם מבטא את עצמו בלי מסגרת חיצונית: מתי הוא קם והולך לישון, במה הוא ממלא את יומו, איך הוא מתייחס לסביבתו. הרי רוב חייו האדם חי בלי מערכת שעות של משרד החינוך, ולכן זוהי טעימה מהחיים הבוגרים כפי שהם, זה הסמסטר הכי משמעותי השנה. החופש הגדול הוא שנת הלימודים האמיתית.

בהצלחה.

2.

הסופר א' ב' יהושע, חתן פרס ישראל, נפטר. מיכאל עלוש, מהנדס בכיר לשעבר בתעשייה האווירית, חסיד חב"ד, שלח אליי סיפור על מפגש אחד שלהם. לי זה נשמע קצת כמו מעשייה חסידית־מודרנית:

"לפני כמה שנים טסתי בשעה מוקדמת. כל כך מוקדמת, שהייתי צריך להתפלל שחרית במטוס. אחרי ההמראה הציעו לי לעבור למחלקת העסקים. קמתי כשאני עדיין עטוף בטלית ותפילין, וגיליתי שאני יושב ליד… א' ב' יהושע. ללא היסוס הוא פנה אליי ואמר: 'מילא בבית הכנסת, אבל כאן במטוס אתה מסתובב בטלית ותפילין?' עניתי לו: 'למה לא? הקדוש ברוך הוא נמצא במטוס לא פחות מאשר בבית הכנסת'.

"זו הייתה התחלה של שיחה נפלאה. סיפרתי לו שחוץ מעבודה בתחום המל"טים (מטוס ללא טייס), אני מתרגם לצרפתית את ספרי הרב עדין שטיינלזץ. סיפרתי גם שאני בן דוד של ז'אן־לוק עלוש, המתורגמן של ספרי א' ב' יהושע לצרפתית, והתברר לי שהוא בדיוק בדרך לצרפת כדי לקבל פרס על ספר שבן דודי תרגם. כשהצעתי לו להניח תפילין, הוא ענה: 'אני אתאיסט'.

"בהמשך קראנו יחד פסקה מתוך הספר 'נשמה' שתרגמתי אז לצרפתית: 'אתאיזם לפחות מעביר את האדם מתחום האדישות לתחום המעורבות הרגשית. אפילו המעבר מ'מה אכפת לי' ל'זה מרגיז אותי' – זו עליית מדרגה!' אני זוכר שהוא חייך.

בנחיתה נפרדנו, אבל זה לא היה הסוף. כעבור כמה ימים הוזמנתי להרצות בבית הספר הגבוה להנדסה בטולוז. יום לפני ההרצאה ביקשו המארגנים שאבוא ללא סממנים דתיים חיצוניים, כלומר ללא כיפה. השבתי להם שאני לא מסכים.

"כתבתי על כך מייד לבן הדוד שלי, ז'אן־לוק עלוש, והוא ענה לי במייל חוזר שהוא עדיין נמצא בפריז עם א' ב' יהושע, שעוד מדבר איתו על שיחתנו במטוס. הוא הוסיף שא' ב' יהושע – דווקא הוא, שהתלונן על הסממנים הדתיים שלי במטוס – ביקש למסור לי שבשום אופן לא אקשיב להם ושאני חייב להרצות שם עם כיפה ולא לוותר. כך היה, ובסוף הם אפילו התנצלו על הבקשה.

"מאז שמרנו על קשר, והוא תמיד היה חם ולבבי. יהיו הדברים לזכרו של אברהם גבריאל בן יעקב יהושע".

3.

שש מילים בפרשה שקראנו בשבת מגלות לנו סוד גדול:

שנים־עשר מרגלים נשלחים לארץ ישראל, ורובם חוזרים פסימיים אל העם במדבר. לדבריהם, אחרי מפגש עם תושבי הארץ, אין טעם להמשיך במסע לשם. במהלך הדיון הם אומרים שש מילים משמעותיות: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים – וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".

כלומר: קודם כול ראינו את עצמנו כחגבים, ולכן ככה גם היינו בעיניהם. אחרי שראינו את עצמנו קטנים וחלשים, חסרי ביטחון עצמי, חסרי סיכוי – ככה גם האנשים שפגשנו בארץ ישראל תפסו אותנו.

הרי אלוקים אמר למשה רבנו לשלוח אותם למשימה הזו, וגם הבטיח שהיא אפשרית, אז מהיכן החולשה הזו?

זה נכון במדבר ונכון גם כיום: התפיסה העצמית שלנו היא הבסיס. היא מקרינה החוצה. אם נתפוס את עצמנו כבעלי ביטחון עצמי, אם נצא לעולם עם אופטימיות וחזון ואמונה – ככה גם יסתכלו עלינו בחזרה.

4.

הרב איתמר חייקין, המחנך של הדר גולדין ושל אחיו התאום צור בתיכון המדעי אמי"ת רעננה, שלח אליי בשבוע שעבר את הדברים האלה:

"הערב יעמדו צור ויערה תחת החופה וייכנסו בברית הנישואין. זו תהיה שמחה גדולה. כמו בכל חתונה, יגיע אותו רגע מרטיט של שבירת הכוס, והשורה מספר תהילים תושר בניגון נוגה: 'אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי'.

"המנהג הזה בא ללמד אותנו שגם בזמני האושר הגדולים ביותר בחיינו, כמו ברגע הנשגב תחת החופה, עלינו להשתהות לרגע ולהעלות את זיכרון ירושלים על ראש שמחתנו. כך נוצר חיבור בין זמן ההווה, בין חוויית השמחה, לזמן העבר והעתיד, כלומר לזיכרון ירושלים ותקוות בניינה. זהו חיבור בין המציאות הפרטית – כוס יין שלמה של ברכה מתחת לחופה, למציאות הכללית החסרה – כוס שבורה של זיכרון ירושלים, מתחת לאותה חופה.

"תחת החופה של צור ויערה יתווסף אל שברי הכוס שבר נוסף. התאומים הדר וצור היו תמיד יחד, מחדר הלידה ועד למבצע 'צוק איתן'. שם נפרדו דרכיהם. עבורי, בתיכון, הם היו תמיד 'צורהדר'. תמיד דמיינתי את צור נושא את הדר על כתפיו בחתונתו, ואת הדר נושא את צור על כתפיו בחתונתו. ואז, משהו נשבר…

"נתפלל שההתחייבות 'אם אשכחך ירושלים' תזכיר לכולנו, גם לאלו ששכחו, למלא את המחויבות הלאומית שלנו: להשיב את החיילים משדה הקרב.

"וגם נשמח הערב כמובן, ועוד איך נשמח (גם אם דמעה סוררת תבצבץ מדי פעם בקצה העין). נשמח עם צור ויערה ונברך אותם באהבה, אחווה, שלום ורעות. שיזכו לבנות בניין עדי עד. מזל טוב".

5.

המרגלים שנשלחים לבדוק את ארץ ישראל, חוזרים אל העם שבמדבר פסימיים. רוב המשלחת חוזרת מן המשימה מיואשת לגמרי. הובטחה להם ארץ זבת חלב ודבש, והם רואים בה רק חסרונות. העונש של העם הוא להמשיך לנדוד ארבעים שנה במדבר, כי הציבור עדיין לא מוכן ולא בשל להיכנס לארץ. הרב קוק כתב שעד היום מלווה אותנו "זוהמת המרגלים", וזה חטא של קטנות־אמונה שצריך לתקן.

והנה, לקראת סוף הפרשה, שתי מצוות מופיעות לראשונה אי פעם. הראשונה היא מצווה נשית מאוד: הפרשת חלה. מדהים לראות עד כמה היא פופולרית גם היום, במגזרים רבים ושונים. יש משהו מיוחד באפיית החלה, בפרט לקראת שבת, ובתפילות רגע לפני שהיא ממלאת את הבית בריח מיוחד.

המצווה השנייה היא מצווה גברית: ציצית. אם קודם עסקנו במטבח, עכשיו עוסקים בבגדים. הציצית היא בגד שההבטה בו אמורה להזכיר תמיד את כל הסיפור הגדול שלנו, את כל האחריות שלנו כלפיו.

כלומר, התרופה לחולשה, לבלבול ולדכדוך של המרגלים היא במעשים קטנים ויומיומיים. כדי לתקן את הטעות שלהם התורה מציגה מצוות שילוו את מהלך חיינו ויחנכו אותנו לאט לאט, בכל פעם עוד קצת.