יותר משמונה עשרה שנים ישב בעולם התורה עמנואל שילה, אז הרב עמנואל שילה. הוא למד בישיבת קדומים, בישיבת מרכז הרב ובגוש קטיף, בכולל שהקים שם הרב שמואל טל. רק אז, במעבר חד, לאחר כשנתיים בלבד כר"ם בישיבת ההסדר בקרני שומרון, עזב שילה את עולם הישיבות והצטרף לעולם התקשורת, לעיתון מקור ראשון, שהיה אז בתחילת הדרך וחוגג כיום 25 שנות פעילות.
ייסוד העיתון היה יוזמה של הרב שמואל טל, ראש הכולל של שילה, בתגובה על הסכמי אוסלו. התובנה שחלחלה בקרב הימין הייתה כי מי שהכשירו את אוסלו היו אנשי התקשורת שהתגייסו במלוא כוחם למען ההסכמים ועשו הכול כדי להכשיר בציבור הישראלי את מי שרק לאחרונה היו ידועים כמחבלים מבוקשים ומסוכנים.
שילה סייע לרב טל בתחילת הדרך לקדם את יוזמת הקמת העיתון, אבל ההחלטה להיכנס בעצמו לעשייה עיתונאית התקבלה רק לאחר שהעיתון החל לצאת. "נכנסתי מלמטה, התחלתי לעשות הגהות בהתנדבות לאחר שהרב טל הציע לי להשפיע מבפנים", מספר שילה. "בהמשך ערכתי בהתנדבות את מדור הדעות. לאחר שנה הייתי סגן העורך, אז עופר שפירא. לאחר כמה חודשים הוא עזב והשאיר בידיי את המפתחות, וכך נהייתי עורך העיתון לשנתיים וחצי".
ממערכת מקור ראשון עבר שילה לערוץ שבע, ושם יזם את הקמת העיתון בשבע, שהוא עורך מיומו הראשון. כעת, עשרים שנה אחר כך, כשהוא אב לשמונה וסב לארבעה עשר נכדים, חוגג שילה אלף גיליונות של העיתון שנחשב כיום העיתון השלישי בתפוצתו בישראל, על פי סקרי TGI.
"כשנאלצתי לעזוב את מקור ראשון חשבתי לחזור לעולם הישיבות. הלכתי להתייעץ עם הרב אברהם שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב, והוא אמר לי: אם היית שואל מראש אם ללכת, לא יודע אם הייתי אומר לך ללכת, אבל הלכת והצלחת, אז תישאר שם. מאז יש לי הסמכה לעיתונאות מר' אברום שפירא.
"אמרתי לעצמי שזה אולי לשנתיים. בפועל אחרי שנכנסתי לעולם התקשורת הבנתי שאני לא יכול להשאיר לאחרים את המצווה הזו. יש הרבה תלמידי חכמים שרוצים ללמד בישיבות ומחפשים את המשרות המעטות שיש שם. לעומת זאת תהליך של בניין תקשורת שהיא גם ימנית וגם יהודית, עם קו תורני ברור ומבוהק, זה היה אז בחיתוליו עד לא קיים, והרגשתי שמונחת עליי המצווה הזו".
"עיתון הארץ יוצא בכל יום, ואנחנו שבועון. לעיתון בשבע אין בעל הון שיכול להכניס יד לכיס ולכסות הפסדים, אנחנו חיים רק מההכנסות של עצמנו"
והמטרה הזו, שלשמה הוקם מקור ראשון ולאחר מכן בשבע, הושגה?
"המטרה שלנו הייתה להשתמש בכלי תקשורת כדי להשפיע את ערכי הציונות הדתית ברוח הרב קוק. זה מה שמנחה אותנו ומוביל אותנו", הוא מגדיר את מטרת העל של העיתון. "בפועל, בשבע מכוון לציונות הדתית, והנוסחה הכלכלית שלו הייתה שהוא יחולק חינם מתוך מגמה שיגיע לקהל רחב מאוד.
"בניגוד למה שעשיתי במקור ראשון, החינמיות של בשבע מהותית. ברוך ה' הגענו לקהל רחב. יש לנו בממוצע שישה-שבעה אחוזי חשיפה, וזה העיתון השלישי בגדלו בישראל, ורק לידיעות ולישראל היום יש חשיפה גדולה יותר".
אני מבקש משילה להגדיר יותר את מידת ההצלחה של העיתון להשפיע על סדר היום. "המטרה היא לחזק את תחושת השליחות בקהל שלנו, את ההכרה בערך עצמו. אנו רואים למטרה לחזק זרמים חיוביים בחיי הכלל והפרט, מערך השירות הצבאי ושמירת הלכה בצבא ועד ליוזמות דף יומי ותרומת מח עצם.
"כל דבר חיובי שיש בציבור הזה אנחנו רוצים להעצים, עם כל דבר בעייתי אנחנו רוצים להתמודד. אנחנו משפיעים על מקבלי ההחלטות בציונות הדתית ובמחנה הלאומי, לפעמים במישרין ולפעמים בעקיפין". אני שואל את שילה אם יש לו דוגמאות מובהקות להשפעה כזו ומנסה להבין איך למרות התפוצה הרחבה יותר, לעיתון הארץ למשל יש השפעה רחבה יותר על השיח הציבורי ועל מקבלי ההחלטות.
"אני לא יודע למדוד השפעה", הוא אומר. "עיתון הארץ יוצא בכל יום, ואנחנו שבועון. לעיתון בשבע אין בעל הון שיכול להכניס יד לכיס ולכסות הפסדים, אנחנו חיים רק מההכנסות של עצמנו. אם היו לנו תקציבים כמו של הארץ, היינו משפיעים יותר ממה שאנחנו משפיעים היום, אבל הציבור הדתי-לאומי הוא ציבור משפיע מאוד, ולכן דרכו יש לנו השפעה סמויה ועקיפה שלא נמדדת בעקבות ידיעה כזו או אחרת ששינתה משהו באופן מיידי".
"ההשפעה שלנו היא לאורך זמן, דרך ערכים שאנחנו תומכים בהם ורוח העיתון הכללית שמנסה להתוות מה טוב ומה רע, את מי אנחנו אוהדים ואת מי מבקרים"
אתה יכול לזהות תהליכים שקידמתם במהלך השנים?
"צורת העבודה היא לא ברמת הפרסום הבודד, אנחנו לא חיים על פרסום ראשון, שהרי גם אם יש לי סקופ, הוא עלול לצאת אצל מישהו אחר עד שהעיתון יגיע לקוראים. ההשפעה שלנו היא לאורך זמן, דרך ערכים שאנחנו תומכים בהם ורוח העיתון הכללית שמנסה להתוות מה טוב ומה רע, את מי אנחנו אוהדים ואת מי מבקרים. אתן דוגמה מהזמן האחרון: יש עכשיו מהלך מסוכן למדי שהממשלה הזו רוצה לעשות, לחתום על אמנת איסטנבול. כתבנו יוני רוטנברג היה הראשון לכתוב על הפרצה החמורה שעלולה להיווצר בתחום ההגירה.
"כל אישה בעולם, משכם מאפריקה או מטורקייה, שתגיד שבעלה אלים כלפיה, תוכל להיות פליטה. כרגע האמנה תקועה כי הרוח הגבית שנתנו בצירוף כל מיני ארגונים שעוסקים בערכי משפחה פעלו לשכנע את הפוליטיקאים לחשוב פעם נוספת".
שילה מציין גם את תקופת המאבק נגד תוכנית ההתנתקות: "ועד המתיישבים של גוש קטיף פנה אלינו אז לקראת קמפיין 'הסרט הכתום' וסיפר לנו שזה עומד לצאת. נתנו לזה באותו שבוע את עמוד השער בעיתון, ואין לי ספק שזה מאוד סייע להפצת המבצע הזה. באופן כללי העמדה שלנו צידדה במאבק יותר תקיף מזה שהובילו מועצת יש"ע וועד המתיישבים. לצערי עמדתנו לא התקבלה בעת המאבק על הגוש, אבל די ברור שהייתה לה השפעה על קו המאבק בעמונה.
"לאחר הריסת הבתים וההתנפלות המשטרתית על המפגינים שהייתה שם יצאנו בכותרת 'הפסד שכולו ניצחון', שמבטאת היטב את תחושתנו על מה שהיה שם. בזמנו גם סירבנו לפרסם מודעות של הממשלה שסיפרה על 'פתרון לכל מתיישב'. דוגמה לנושא נוסף שאנחנו מובילים בו קו עקבי זו ההתנגדות לשירות בנות דתיות בצבא והתנגדות לשירות חיילות ביחידות קרביות.
"כל בת דתית שמחליטה ללכת לשירות לאומי ולא לצבא מקבלת מאיתנו רוח גבית, בניגוד לבמות עיתונאיות אחרות מחוץ למגזר וגם בתוכו שמשתפות פעולה עם הקמפיין להגברת הגיוס בקרב הבנות הדתיות". שילה מתגאה גם בהעצמת הגרעינים התורניים ובכך שהיו העיתון הראשון, לדבריו, שהעניק במה חיובית לרבנים, "כפי שצריך להתנהג כלפי תלמידי חכמים. זה לא היה קיים בעיתונות עד שהגענו, ואחרינו עלוני השבת".
להחזיר מלחמה במלחמת הדעות
לא קל בעיתונות דתית-תורנית אידאולוגית לתמרן בין הרצון לקדם רעיונות, לבטא עיתונות חופשית ונושכת ולשמור על גדרי ההלכה. מקובל לומר בשם החפץ חיים שעיתונאי אינו יכול לשמור על גדרי שמירת הלשון.
"אנו נפרסם רק דברים בעלי מטרה ציבורית ראויה, לא ניכנס לדברי רכילות שאין להם ערך לציבור", קובע שילה. "בנוגע לענייני לשון הרע, יש כאן דברים שלא נחקרו הלכתית מספיק לדעתי, ויש מקום להקים מכון מחקר תורני שירד לפרטי הפרטים בסוגית לשון הרע ועיתונות, כמו שעשו פוע"ה בענייני פוריות או מכון התורה והארץ בסוגיות המצוות התלויות בארץ. במהלך השנים היו דברים שהצטערנו על פרסומם והיו דברים שאפילו התנצלנו עליהם".
יש קווים אדומים ברורים מה נכנס ומה לא?
"בין השאר", אומר שילה, "כשאנחנו מסקרים את תחום התרבות, אנחנו משתדלים לתת חשיפה רק למופעים ותשדירים שראויים לצפייה, נקיים מבעיות צניעות וכדומה. ביקורות טלוויזיה ייכתבו רק על סדרות נקיות. מופעים של שירת נשים יסוקרו רק אם ההופעה מיועדת לנשים בלבד. באופן דומה לא נפרסם מאמרים שחותרים תחת האמונה היהודית או תחת ההלכה. קריאה לביטול שבעה נקיים, לדוגמה, לא אצלנו".
יש לא מעט שמבקרים אתכם בדיוק על זה, שאתם לא באמת נותנים במה עיתונאים הוגנת לכלל הדעות בציונות הדתית.
"העיתון נקרא בכל גוני הציבור הדתי-לאומי. מי שלא אוהב את המסרים שלי או של ידידיה מאיר, יתחבר אולי יותר בקלות לקובי נחשוני או ייהנה מההומור של יאיר יעקבי ודביר שרייבר. הבמה של בשבע פתוחה גם לכותבים מהציבור הליברלי, כמו הרב עידו פכטר מנאמני תורה ועבודה, שפרסם לאחרונה. גם במרואיינים שלנו לאורך עשרים שנה היו רבים שהם לא בדיוק בדעות שלנו. אבל בהחלט יש אצלנו קו מרכזי דתי-לאומי תורני. אנחנו פתוחים לדעות אחרות, אבל בסוף מאמינים במסר שלנו ולא מתכוונים לטשטש אותו.
"איפה הגבול, עד מתי ועד היכן, זו שאלה. לא פעם יש אצלנו דעות של נאמני תורה ועבודה למשל, או כשכתבנו נגד פעילות של אלומה למען גיוס בנות דתיות, הם רצו להגיב, ואכן נתנו להם. יש לנו פתיחות מסוימת לדעות שבעינינו אולי לא צודקות ולא נכונות, אבל אנחנו נותנים במה לדברים כאלה, ובאמת לפעמים יש שאלה עד היכן גבולות הפתיחות ומה לא לפרסם. מה שבטוח, אם מישהו יכתוב מאמר שתוקף ומבזה תלמיד חכם, לא אפרסם דבר כזה".
בזמן האחרון עלתה ביקורת רבנית סביב פעילותו של הרב מלמד, בין השאר על דברים המפורסמים בטור הקבוע בעיתון. כיצד אתם בוחרים להתמודד עם הסוגיה הזו, אם בכלל?
"הרב אליעזר מלמד הוא תלמיד חכם גדול, חשוב ומשפיע שכותב טור שבועי בעיתון מהגיליון הראשון. החשיבה שלו עצמאית ומקורית, ומטבע הדברים על חלק מדעותיו ופסיקותיו יש מחלוקת. לפעמים החולקים עליו סבורים שהוא מחמיר מדי, כמו למשל כשפסק לסרב לפקודת ההתנתקות או לשמיעת שירת נשים בצבא. לפעמים החולקים סבורים שהוא מקל מדי, למשל בנושא הגיור. העיתון פתוח גם לדעות שחולקות על הרב מלמד כל עוד מדובר במחלוקת עניינית ובכבוד הראוי.
"אחת הדוגמאות להתלבטות בענייני התוכן זה נושא הלהט"ב", הוא משתף. "בציבור התורני הייתה שנים רתיעה מעצם העיסוק בנושא. טענו שלא כדאי בכלל להזכיר שיש תופעה כזו ועצם הדיבור על זה מזיק לטהרת הלב והמחשבה, נותן לילדים רעיונות וכו'.
"אני טענתי לפני כמה שנים שלהשאיר את זה כך ולא לעסוק בנושא זה בעצם להשאיר את הבמה לצד השני. הילדים שלנו ישמעו רק את הצד השני, ולכן חייבים להחזיר מלחמה במלחמת הדעות. היו לי ויכוחים עם אנשים גם בתוך המערכת וגם עם קוראים שזה הפריע להם וכתבו לנו מכתבים, אבל אני מאמין בקו הזה, אנחנו מתמידים בו ורואים פירות".
בלי לערב את בעל הבית
עיתון טוב מנסה לשמור על חופש עיתונאי ככל האפשר, ובשיטה הכלכלית הנהוגה לא מדובר במשימה קלה. עיתונים רבים שייכים למו"לים שלהם אינטרסים משלהם, וגם למפרסמים, מקור ההכנסה הבולט בעיתונות הכתובה, יש לא פעמים אינטרסים בגזרת התוכן בעיתון.
עד כמה משפחת מלמד, העומדת מאחורי העיתון, מגבילה את התכנים בעיתון או משפיעה עליהם? עד כמה אתה מרגיש שנותר לך חופש עיתונאי?
"אין מעורבות שוטפת של בעלי העיתון בעבודת מערכת העיתון", הוא קובע. "בהשוואה למקובל בשוק העיתונות בישראל יש לנו לא פחות חופש מלאחרים, אולי אפילו יותר".
כל עיתון, ובטח עיתון חינמי, תלוי מאוד במפרסמים. זה לא מגביל מאוד את חופש הפעולה והכתיבה שלכם?
שילה שולל את האפשרות: "אם היה מדובר במעט מפרסמים, זו אכן הייתה יכולה להיות בעיה. אבל יש לנו בבשבע עשרות ומאות גופים שמפרסמים אצלנו. אם פעם אחת מישהו כועס עלינו ומפסיק לפרסם, והיו דברים כאלה, אתה חי מהאחרים. בדרך כלל כל עוד אתה הוגן, וההוגנות היא ערך גדול אצלנו, גם אם לקוח כועס, בסוף הוא יבין שאין סיבה אמיתית, ואתה בסך הכול עשית את תפקידך".
עם זאת הוא מודה שיש גם מגבלות: "אני מסכים ואומר, לכל גוף תקשורת יש אילוצים או גופים כאלה ואחרים שהוא לא יכול לכתוב עליהם. שום עיתון לא תוקף למשל את בעל הבית שלו. זה בסדר, בשביל זה יש גם עיתונים אחרים".
לא מקור ראשון
בבתים רבים במגזר הדתי-לאומי אפשר למצוא שני עיתונים, ובכל זאת נראה שלא קשה להבחין בהבדלים בין מקור ראשון, שבו שילה התחיל את דרכו בעיתונות, לבין בשבע. אני שואל את שילה על נקודת ההבדל בין בשבע למקור ראשון, והוא נזהר בלשונו: "יש שני הבדלים מאוד מרכזיים", הוא מציין. "אחד קשור לנוסחה הכלכלית. כשבשבע יצא לאור מקור ראשון כבר היה, ולא רציתי לעשות תחרות ישירה איתו, לא רציתי להתחרות על דמי המינוי של הקוראים, ולא חשבתי שיש מקום לשני עיתונים בתשלום.
,לכן הלכנו לרעיון של חינמון, כדי שלא ישלמו פעמיים. ברגע שהלכנו על זה היה ברור שתהיה לנו חשיפה יותר גדולה, ומהיום הראשון הדפסנו מאה אלף עותקים. הנגזרת של זה היא שיש חלק פרסומות הרבה יותר גדול באופן יחסי, וזה אומר שנשארים לנו פחות עמודי מערכת ופחות תוכן. כלומר, אנחנו מקבלים יותר חשיפה אבל פחות תוכן, ואצלם להפך. יש לנו תקציב מערכת מהודק וצנוע, ועדיין מביאים הישגים יפים".
ההבדל השני, לדבריו, נתון כמובן לרוח העיתון. "אני חושב שאפשר לומר שהקו הכולל של בשבע הוא יותר תורני ויותר ימני. גם מבחינת הקצוות האידאולוגיים שהעיתון מוכן להכיל וגם מבחינת החלק היחסי בכמות ובבולטות מבין הכותבים שהוא בעל קו ימני מובהק ותורני מובהק. מגוון רחב יכול לפעמים לטשטש את האמירה הברורה".
בתקציב מהודק קשה להחזיק כתבים טובים לאורך זמן.
שילה מסכים: "הייתי שמח לשלם הרבה יותר. זו אכן בעיה להחזיק אנשים טובים לאורך זמן, הפסדנו אנשים טובים בגלל זה. כיון שזה בלתי נמנע כתוצאה מהנוסחה הכלכלית, אנחנו רואים בעצמנו חממה, ומאיתנו ילכו וישפיעו במקומות אחרים. אבישי גרינצייג לדוגמא התחיל אצלנו ונמצא בגלובס. חבל כמובן שהוא לא אצלנו, אבל הרוח של הציונות הדתית ובשבע מגיעה ככה למקומות נוספים".
לא רבים יודעים, אבל יש הפרדה ברורה למדי בין ערוץ 7 באינטרנט לבין העיתון. "אנחנו שתי מערכות נפרדות שיושבות במקומות שונים", מדגיש שילה, "את ערוץ 7 עורך עוזי ברוך והמנהלת היא הרבנית מלמד, את העיתון אני עורך מיומו הראשון. גם כלכלית אנחנו גופים נפרדים, מתנהלים בנפרד. מה שמשותף זה רק הבעלות, אותה קבוצת אנשים מישיבת בית אל בנשיאות הרב זלמן מלמד. מעבר לזה אנחנו גופים נפרדים לגמרי. יש כמובן שיתופי פעולה, וכל דבר שמודפס בעיתון יש רובריקה שאפשר לראות אותו גם באתר, שזוכה לחשיפה גדולה".
נראה שלא תמיד הכיוון זהה, כמו ביחס לממשלה הנוכחית בתקופת הקמתה.
"גם בייצור החומרים וגם בהתנהלות הכלכלית אנחנו נפרדים, ולא תמיד אנחנו רואים את המציאות באופן זהה. אני יכול לומר רק על עצמי – הקו של בשבע ביקורתי כלפי הממשלה מהיום הראשון. לא מובן מאליו שראש הממשלה הסרוג הראשון לא זוכה לתמיכה מהבייס שלו, ואין לי ספק שלעמדה הברורה של בשבע מתחילת דרכה של הממשלה הזאת יש חלק בכך.
"בשבע גם שיקף את היקף ההתנגדות לממשלה מתחילת דרכה באמצעות סקר שפרסמנו בערב ראש השנה שהציף את עמדת ציבור הדתי-לאומי על הקואליציה הבעייתית שבנט הקים, על הפרת ההבטחות ועל האופן המפוקפק שבו קיבל מידי השמאל את ראשות הממשלה".
"כל בת דתית שמחליטה ללכת לשירות לאומי ולא לצבא מקבלת מאיתנו רוח גבית, בניגוד לבמות עיתונאיות אחרות מחוץ למגזר וגם בתוכו שמשתפות פעולה עם הקמפיין להגברת הגיוס בקרב הבנות הדתיות".
אלף גיליונות. לא מיצית?
"משעמם זה לא. עם כל תחושת השליחות, אם זה לא היה מעניין ולא הייתי אוהב את העבודה, לא הייתי שורד. אני כן עושה דברים נוספים גם בבשבע וגם בחוץ, ויש דברים שאני מעורב בהם ועוד לא הגיע הזמן לדבר עליהם. אבל העיקר הוא שאני אוהב את המקצוע. יש לי בו תחושת שליחות, גם סיפוק מההשפעה הרבה המורגשת וגם סתם אהבת המקצוע הפשוטה, אני אוהב לשבת מול טקסט לשדרג אותו ולמצוא לו כותרת טובה".
שילה מודה: "יש לי חלום מתישהו להתפנות מכל זה ולעסוק בתורה כמו פעם. אבל כשאני מסתכל ימינה ושמאלה אני לא רואה מספיק אנשים בעולם התקשורת שעושים תקשורת מקצועית ברוח תורנית. כשאני אראה מספיק אנשים כאלה, יהיה לי יותר קל לחזור לעולם התורה".
קרדיט צילום תמונה ראשית: עופר עמרם
