להיות מורה
אשר הראל
להיות מורה זה לקום בכל בוקר בידיעה שהקב"ה העניק לך אחריות כבדה.
זה להאמין שכל ילד הוא עולם ומלואו, בן אדם יקר ואהוב, ולא רק תלמיד.
זה לדעת שמילה לכאן או לכאן יכולה הרבה פעמים לחרוץ גורלות.
זה לרצות לשתול בכל יום מחדש זרעים טהורים ומשמעותיים בנפש התלמיד.
להיות מורה זה להבין שלכל ילד יש דרך משלו, ואי אפשר לעשות העתק-הדבק מתלמיד לתלמיד.
זה לראות איך ילד פורח ומתפתח, גדל ומשתנה לנגד עיניך – ולהתרגש.
זה להשקיע את כולך, את נשמתך ממש, למען הילדים, וממש להתרגש כשהם אומרים לך תודה.
זה לדעת שלעיתים קרובות העברת החומר היא החלק החשוב פחות בתפקיד שלך.
להיות מורה זה להיחשף לסיפורים משפחתיים כואבים ומייסרים ולהבין שהם עומדים ברקע חייו של תלמידך.
זה ללוות את תלמידך בזמנים קשים כשבית ספר ולימודים זה הדבר האחרון שמעניין אותו.
זה לראות ילד עומד לבד ליד המזכירות בעיניים כבויות, לשאול בשלומו ולומר לו מילה טובה.
זה להבין שלשאול תלמיד איך היה בהפסקה וכמה גולים הוא הבקיע יכול להבקיע דרך אל נשמתו.
להיות מורה זה לקחת את העבודה הביתה ולחשוב עליה כמעט 24 שעות ביממה, גם בשבתות ובחופשים.
זה להבין שאין באמת חופשים וזמנים פנויים כמו שאין חופשים מלהיות אבא או אימא, בן או בת.
זה לגדל ילדים כמה שנים ולהביט בגאווה אך גם בכאב כשהם פורחים מהקן לעבר יעד חדש.
זה להתרגש בכל פעם מחדש כשאתה פוגש את בוגריך ולהאמין שחלק ממך נטוע בליבם.
להיות מורה זה לגעת כל יום בנשמות זכות וטהורות ולהתפלל לקב"ה שתצדיק את התפקיד שהעניק לך.
זה להיות אבא ואימא, אח וחבר, עובד סוציאלי ופסיכולוג, רופא ומורה של התלמיד ולהתפלל לקב"ה שייתן לך כוחות, תבונה ויכולת לעשות את זה בצורה הטובה ביותר.
מחשבות משביל ישראל
א"א
וחזרתי מתור הארץ
ולא ארבעים יום נדרשו, כמעט שמונים.
ועליתי בנגב וירדתי בהר.
והעם חזק הוא עד מאוד,
יושב גם במחנים וגם במבצרים.
והארץ?
טובה היא! מאוד מאוד!
ושמנה היא ולא רזה,
יש בה עץ,
וגם הרבה אין (מדבר), שכולו יש.
והלוואי!
הלוואי אזכה גם לקחת מפרי הארץ, ללמוד ממנה,
מפירותיה המתוקים, מבניה ובנותיה המתוקים עוד יותר.
אל תלכי עם ערבי
מיכל וייס
אל תלכי עם ערבי,
אלה קורי עכביש דקים.
הוא טווה אותם בזהירות,
אבל הם כל כך חזקים!
ואת תגידי הוא לא כמותם,
הוא רגיש, הוא מפנק, הוא חכם,
ואל תסתנוורי מהזהב ומהיחס החם
כי הוא היחיד שמבין, הוא המושלם
אבל בוקר אחד אחרי חודש, אחרי שנה,
אולי זה יקרה בבוקר שאחרי החתונה,
החיבוקים ייעלמו, האהבה, גם המתנות,
והאהוב יהפוך לסוהר, לשטן עלי אדמות
וכל החמולה תשתף פעולה
ופתאום תגלי שמאדם הפכת לנמלה.
והילדים שלך יסתובבו בכפר מוכים וחבולים,
יחפשו להשתייך ויהפכו בעצמם למחבלים.
אז אל תלכי עם ערבי
זו הדרך לעזאזל
ספיר נחום כבר אבודה
אבל את עוד יכולה להינצל
מה 'שכחתם'?
תגובה על מאמר המערכת בשבוע שעבר
הרב ישראל אביטן, ר"ם בישיבת אולגה
בשבוע שעבר כתבתם כאן יפה כל כך איך לא הכול נמדד במבחן התוצאה ואיך הסכנה לא תחלוף אם תקום כאן ממשלה חדשה אלא בעיקר מה יהיה ה-DNA הזהותי שיוביל אותה. עברנו ממשלות ימין רבות שבהן דברים לא טופלו ואף הוזנחו.
בהמשך נתתם רשימה של דברים שצריכים שינוי מהותי ומיידי. אין על כך חולק. כל אחד מהם חשוב. מאוד. טיפול שורש בבג"ץ. החלת ריבונות ביו"ש. תקציבים. ייהוד הנגב והגליל.
אז מה בכל זאת שכחתם? שאנחנו נתונים במתקפה פרוגרסיבית אכזרית שלא הייתה כאן מקום המדינה. יש דברים חשובים לא פחות ואולי אפילו יותר. הזהות היהודית של המדינה אינה נמדדת רק בשאלה אם תהיה כאן מדינה דו-לאומית. אלא בשאלות עומק חינוכיות: מה מחנכים את הילדים שלנו בגנים ובבתי הספר? אילו מודלים של 'משפחות חדשות' מלמדים אותם? מי אחראי לכל 'הרוח החדשה' שמטמטמת את צה"ל? מה עושים כדי שמשטרת ישראל תבין מה התפקיד האמיתי שלה ולא תושפע מרוחות זרות שמחלחלות אליה? אלו שאלות קיומיות! לא די שאנחנו רק נבכה עליהן מרה ונכבה שרפות. הן דורשות טיפול מיידי לא פחות מהרשימה החשובה שכתבתם.
מאמר המערכת האחרון הוא בדיוק ההוכחה שחייבים מפלגה נוספת. זה שגם אתם לא שמתם את זה ב'פורנט' זוהי בדיוק הסיבה שחייבים מי שישים את זה ב'פורנט', וכל הזמן!
אם לא תהיה מפלגה שתרים את דגל הזהות היהודית, שזה יהיה ה-DNA שלה ועל זה היא תלחם ועל זה היא תמסור את הנפש ולשם זה היא קמה, מפלגה שתוודא שילדי ישראל יקבלו חינוך למסורת יהודית ולמשפחה בריאה, שגופי חוץ לא ישתלטו על צה"ל ועל המשטרה ועוד כהנה וכהנה, בעוד כמה שנים יהיה כאן מאמר מערכת על שלא הכול נבחן במבחן התוצאה.
תגובה על הכתבה 'האם למדינת ישראל יש א-לוהים' מהשבוע שעבר
מנחם
בשבת שעברה פרסמתם כתבה על יעדיה הלאומיים של הציונות עם ד"ר דן שיפטן ועמית הלוי. משורה לשורה גדלה תדהמתי ופליאתי. הריאיון כולו זרוע בדברי בלע, עיוות מסורת ישראל ועד דברי הסתה ממש: איך נתתם במה מכובדת לדברים כל כך בזויים?! השתלחות חסרת רסן בכל הקדוש והיקר לנו כאנשים שומרי תורה ומצוות וכאנשי כלל ישראל. הייתי מצפה מכם כמערכת דתית ומכובדת לפרסם הבהרה על דעתכם בגיליון הקרוב.
לא תדחוף
יונה פילטשיק
העלייה להר הבית הפכה בתקופה האחרונה למרגשת במיוחד. בכל תאריך מיוחד של חג ומועד עולים מאות ואלפים ומטפסים לשיאים חדשים.
במקביל מדהים גם לראות את השינויים בתנאי העלייה להר. כאשר התחלתי לעלות להר הבית היו ימים שהוא נסגר ליהודים בלי עדכון מראש. בדרך כלל כי הערבים החליטו להתפרע שם, לפעמים בגלל הגעת גורמים קיצוניים מדי לטעמם, ובחגים כי עברו שעות הפתיחה אחרי הכנסת כמה קבוצות קטנות. זה שנים שהמשטרה דואגת שכל מי שהגיע ייכנס, ואין יותר דבר כזה לסגור את ההר ליהודים בימי הפתיחה.
ביום ירושלים הגיעו אלפי יהודים לעלייה להר הבית והמתינו בתור הארוך. אט אט נכנסה להר קבוצה אחר קבוצה, אולם בעקבות העומס החריג המתינו שם מאות בתור מעבר לרגיל. מנהלת הר הבית, שכבר שנים רבות עושה להקלת העלייה להר הבית, הציבה שם אלפי בקבוקי שתייה קרה וכיבוד עשיר כדי להקל את ההמתנה. אבל הייתה שם נקודה שהייתה לי קשה במיוחד, ובגללה החלטתי לכתוב את המכתב הזה. היו כאלו שהגיעו למקום כבר בשעה 7:00 (שעת פתיחת הר הבית ליהודים) ואפילו קודם כדי לתפוס מקום בתחילת התור. ככל שהשעה התקדמה שמתי לב לתופעה קשה שהתרחשה שם. ראיתי אנשים שהגיעו אחריהם נדחפים באגרסיביות, דוחפים נשים וילדים ותופסים מקום בראש התור בדחיקתם לאחור של מי שהמתינו לפניהם. היו אפילו כאלו שנדחפו שם פעם שנייה אחרי שכבר עלו אל ההר כדי לעלות שוב, אף שקודמיהם עוד לא עלו אפילו לא פעם אחת.
הרב שמשון אלבוים, הצדיק שעומד בראש מנהלת הר הבית, יצא אלינו שוב ושוב לראות מה קורה. כשהוא ראה את הדחיפות והעקיפות הוא לקח כמה פעילים והביא גדרות כדי לסדר את התור, כדי למנוע את העקיפות והדחיפות ולאפשר לאנשים כמוני לעלות בתור שלי. לא הבנתי למה היו שם שניים-שלושה אנשים שזרקו הצידה את הגדרות וגרמו לאנשים שוב להידחף לראש התור. הם דחפו אותנו שוב אחורה וגרמו לנו להמתין יותר משעתיים על לא עוול בכפנו. חלק מהממתינים גם לא הורשו לעלות בסופו של דבר, כי לראשונה אחרי שבע שנים הר הבית נסגר ליהודים באמצע שעות העלייה. לאחר מכן שמעתי שהאנשים הללו כועסים על המנהלת שפועלת עם המשטרה להקל על העולים ולא נלחמת במשטרה, כפי שלדעתם צריך. לדבריהם, ככל שהכאוס יהיה יותר גדול, כך תקרב קריסת מדיניות הממשלה והמשטרה בהר הבית.
אני חייב לציין שלא כולם נהגו כך. ראיתי את הרב יעקב מדן ואת הרב נעם ולדמן ותלמידיו ועוד רבים שהגיעו לעלייה להר הבית, והלכו לסוף התור להמתין לתורם. הרבה מהציבור הציעו להם ופינו להם את מקומם בתור, אך הם סירבו וחיכו לתורם. עצוב היה לי לראות שדווקא צעירים שהעמידה פחות קשה להם, דווקא הם שנדחפו, העיפו גדרות ויצרו בלגן. אולי השמש הקופחת והחום באותו יום שיבשו דווקא את הצעירים.
שימו לב חברים, בית המקדש, מקום של אחדות ושלום, לא ייבנה בדחיפות וברמאות. שנזכה לעלות יחד עם כל בית ישראל למקום הקדוש הזה.
