עונת המבחנים לחטיבות ולתיכונים הסתיימה ברוב בתי הספר.
הזדמן לי כמחנך לשמוע את השאלות ששאלו את התלמידים שלי. נוסף על כך שמעתי סיפורים על תלמידים ותלמידות שעבדו קשה מאוד בשביל להגיע למקום המובטח והמיוחל באולפנה או בישיבה שרצו ללמוד בה.
ראיתי תלמידים שעשו סימולציות שיחה וניסו לשער אילו שאלות המראיינים ישאלו אותם.
כל השאלות, ללא יוצאת מן הכלל, שונות ולא מזכירות בכלל את שתי השאלות שתתוועדו אליהם בהמשך.
שאלות שבאות לבחון ידע ולנסות ולהקיף את אישיותו של הנבחן. לכאורה דרך לגיטימית לגמרי וברורה בשביל לעמוד על טיבו של המועמד. אין דרך אחרת המסוגלת להשלמת התהליך.
"הישיבה הייתה רחוקה מהלך שבוע-שבועיים. ציידוני במעט אוכל שהיה ברשותם ובברכות חמות, והדריכוני שכאשר ייגמר האוכל אבקש עזרה מיהודים בדרך. יצאתי לדרך וכן עשיתי"
האומנם?
חשבתי על התלמידים שלי שנבחנו, וכל הזמן אני נזכר בסיפור הנפלא שסיפר בערוב ימיו בעל המעשה הר"ר משה ויינברגר מניו יורק, ונדמה לי שכדאי לכל איש חינוך באשר הוא, בטח לכזה שאמון בישיבה ובאולפנה שלו על קבלת התלמידים, לחקוק אותו על לוח ליבו. וזה הסיפור:
"נער הייתי כאשר הוריי שלחו אותי ללמוד במכינה לישיבת גרודנה. היות שהוריי היו עניים מרודים, הם לא יכלו להרשות לעצמם לשלוח אותי ברכבת. לכן הוחלט שעליי ללכת ברגל. הישיבה הייתה רחוקה מהלך שבוע-שבועיים. ציידוני במעט אוכל שהיה ברשותם ובברכות חמות, והדריכוני שכאשר ייגמר האוכל אבקש עזרה מיהודים בדרך. יצאתי לדרך וכן עשיתי. אוכל השגתי פה ושם, ובלילות לנתי על ספסלי בתי כנסיות, ופעמים אף ישנתי על האדמה באיזו פינה.
בדרך עברתי חוויות מפחידות רבות. הדרך הייתה לעיתים מפחידה ומסוכנת וכל הזמן פחדתי: האמצא את הדרך? האם לעולם אשיג אוכל? האצליח במבחן? אם לא אצליח, אבייש שם משפחתי ואיאלץ לחזור בדרך הארוכה שבה באתי. הדרך היחידה להרגיע את הפחדים והחששות הייתה להשקיע את עצמי בדף גמרא שהכנתי לבחינה. חזרתי על דף זה שוב ושוב עד שידעתיו מילה במילה.
"סוף סוף הגעתי לישיבה, כמובן עייף ומורעב, אבל מוכן למבחן כאשר דף הגמרא מסודר במוחי להפליא. בחורים מהישיבה שראוני ושמעו למטרת בואי הציעו לי ללכת ולהיבחן במשרדו של ראש הישיבה, הגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל. משרדו של רבי שמעון היה מטבח ביתו. רבי שמעון, שהיה אז כבן שבעים, קיבלני בחביבות וביקשני לשבת על הכיסא. אחרי שקיבלני בחביבות ושאל לשמי ולעיירת מוצאי, פנה ואמר לי: 'ברצוני לשאול אותך שתי שאלות בלבד'. הכנתי את עצמי בקפידא: המבחן!
'שאלה ראשונה: מתי אכלת לאחרונה ארוחה חמה?'
נדהמתי מהשאלה והרהרתי ארוכות, ולבסוף עניתי: 'לפני כשלושה שבועות'. קם רבינו ואמר: 'ראה, אין כוחי בבישול כרעייתי, אלא שהיא כרגע לא נמצאת בעיר. תצטרך להסתפק במה שאני יודע'. והוא ניגש והחל לבשל לי ארוחה. נדהמתי מגודל המעמד. אפילו את אבי לא ראיתי מבשל, וכאן ראש הישיבה הגדול עומד לבשל בשבילי?! כשסיים לבשל, שם לי צלחת מלאה מהתבשיל. אחר שגמרתי דאג למלאה שוב, עד שהייתי שבע כהוגן ולא יכולתי לאכול עוד.
"כשסיימתי ובירכתי ברכת המזון, אמר: 'עתה השאלה השנייה'. כאן כבר הייתי בטוח: עתה, לאחר שהנני שבע, כבר אפשר לבחון אותי.
'השאלה השנייה שברצוני לשאול אותך: מתי ישנת לאחרונה במיטה?'
שוב נדהמתי והשבתי: 'איני זוכר בדיוק'. הלך רבנו לחדר השינה שלו וסידר לי את המיטה. כעבור כמה דקות חזר, ביקשני ללכת לישון וכיסה אותי היטב. בעייפותי הרבה נרדמתי עד הבוקר. אחר כך התברר שזו הייתה מיטתו שלו.
"זה היה מבחן הכניסה שלי לישיבת גרודנה". סיים בעל המעשה: "שנים רבות עברו מאז, צרות רבות ורעות עברו עליי, כל משפחתי נכחדה בשואה האיומה ועוד צרות רבות. מה ששמר על יהדותי בכל השנים, עם כל הטרגדיות, אלו רק אותן שתי שאלות. אותו מבחן הקבלה לישיבת גרודנה".
מתוך 'שתי שאלות' – הרב חיים שלמה רוזנטל, 'לב לדעת'
