כמי שמלמד במכינה הקרויה על שמו של הרב יהודא ליאון אשכנזי (המכונה 'מניטו') זצ"ל, ספרו החדש של הרב אוריאל עיטם, "שערים למשנתו של הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו)", צד את עיניי מהרגע הראשון. לא בכדי, כנראה, דווקא בשנים האחרונות ישנה התעוררות מחודשת סביב משנתו של מניטו, שעד לפני זמן לא רב היה דמות אלמונית למדי עבור לומדי תורה רבים. לב משנתו עוסק בשאלת השאלות של תקופתנו, שאלת הזהות: מי הוא עם ישראל? מה מרכיב את ייחודיותו? מה יש לו לומר לעולם? "משנתו של מניטו שזורה כל העת בייעוד האוניברסאלי של עם ישראל", אמר פעם הרב אורי שרקי. זהות לאומית זו, כידוע, נתונה בתקופתנו תחת מתקפה רבתי מצד גורמים רבים.
מניטו היה ממובילי הקהילה היהודית באלג'יר בדור שאחר השואה. בעקבות מלחמת ששת הימים והקשר עם הרצי"ה קוק עלה לארץ, ונעשה אבן שואבת לעולים דוברי צרפתית ולתלמידים ישראלים. השפעתו של מניטו הגיעה למרחקים, וגם כיום מרתק לראות כיצד תורתו משפיעה על קהל כה רחב ומגוון. בין תלמידיו נמנים כמה מהבולטים שברבני הציונות הדתית: כאמור – הרב אורי שרקי, הרב ד"ר אליהו רחמים זייני, הרב שלמה אבינר והרב אברהם יהושע צוקרמן זצ"ל. לצד זאת, השפעתו חלה גם על אנשי ציבור ואמנים, כמו שגרירת ישראל בלונדון ציפי חוטובלי ושחקן הכדורסל לשעבר דורון שפר. משנתו חצתה גבולות, וישנם אף כמה כמרים החבים לו את הצטרפותם למשפחת אברהם אבינו, תוצאת הפנמת שיעוריו המרתקים.
מניטו חי בעידן מהפכני של תמורות: משבר הזהות שפקד את התרבות המערבית לאחר מלחמת העולם השנייה, שבמסגרתו אינטלקטואלים צרפתים – שאצל חלקם למד באוניברסיטת הסורבון – מילאו תפקידים משמעותיים בתהליך פירוק הזהויות הפוסטמודרני; תהליכי תחייה של האסלאם הרדיקלי; וגילוי של רוחניות מזרחית על ידי צעירים מערביים שגדלו על ברכי האתאיזם
ניתן לומר שתורתו של מניטו חובקת עולם. הוא חי בעידן מהפכני של תמורות: משבר הזהות שפקד את התרבות המערבית לאחר מלחמת העולם השנייה, שבמסגרתו אינטלקטואלים צרפתים – שאצל חלקם למד באוניברסיטת הסורבון – מילאו תפקידים משמעותיים בתהליך פירוק הזהויות הפוסטמודרני; תהליכי תחייה של האסלאם הרדיקלי; וגילוי של רוחניות מזרחית על ידי צעירים מערביים שגדלו על ברכי האתאיזם. בתוך כך, קם העם היהודי לתחייה ממאורעות אושוויץ, הקים מדינה, ועבר תהליכי חילון בארץ והתבוללות בתפוצות. כל התהליכים הללו מקבלים מקום במשנתו, דבר ההופך את כתביו לרלוונטיים במיוחד, דווקא עבורנו. מניטו הרבה להדגיש את דברי חז"ל, "אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום".
השכלתו הרחבה של מניטו בקודש ובחול היא חלק ניכר מהחידוש שבתורתו. מצד אחד הוא נצר לשושלת מקובלים מאלג'יר, עובדה שגרמה לו להיות בן בית בספרות הקבלית. כמו כן היה בקיא בתחומים רבים מההגות הכללית, כמו פילוסופיה, אנתרופולוגיה, פסיכולוגיה, היסטוריה של העת העתיקה ומדעי הטבע. בדגש פדגוגי על לימוד מעמיק של ספרות המדרש, יחס רציני למחשבת ישראל והשבת התנ"ך למרכז ההגות היהודית, משנתו של מניטו מרתקת ומלווה בחידושים סגנוניים רבים. בראש ובראשונה הוא החשיב את עצמו למורה, ובתור אחד שכזה חידושיו לא התמקדו רק בתוכן הגותי אלא גם בפדגוגיה בעלת דגשים ייחודיים. למשל, כדאי ששיעור תורה יהיה מלווה בחוש הומור טוב. "צחוק", אמר לי פעם אחד מתלמידיו, "היה אצלו עניין מאוד רציני".
ספרו הטרי של הרב אוריאל עיטם, ראש ישיבת ירוחם ובעל סדרת הספרים הפופולרית על מועדי השנה, "ונהר יוצא מעדן", הוא הראשון בסדרת ספרים שמבקשת להנהיר את משנתם הרוחנית של חכמי האמונה בעם ישראל, "בצורה בהירה ושיטתית, בשפה קולחת ובצורה מעמיקה". לפחות בכל הקשור לספר הנוכחי, אין ספק שעיטם הביא בשורה בכנפיו: נכון שבחצי היובל מאז פטירתו של מניטו התפרסמו ספרים רבים המבוססים על שיעוריו, אך עד עתה לא נמצא ספר שיקדים מבוא, שיפתח צוהר למשנתו השיטתית. לכך מיועד חיבורו של עיטם – לעזור לאלו המעוניינים לצעוד לראשונה בנבכי כתביו השונים של הוגה הדעות, וגם עבור לומדים ותיקים, אשר ייהנו מסיכום תמציתי של רעיונותיו. פרק 11 בספר, שבו עיטם מראה את שורשי הגותו של הרב אשכנזי בתורת השל"ה הקדוש (רבי ישעיה הורוביץ), היה מעניין במיוחד, וכמדומני שעיטם הוא הראשון הכותב על הקשר הזה.
חשוב היה לי להפגיש כאן את הקורא עם לשון הזהב של מניטו, אך אודה כי לא קל לבחור קטע אחד ויחיד מתוך משנתו הענפה. אז נכון שהכול חשוב, אבל דומני כי הדברים הבאים יציגו נדבך עיקרי מחידושו הסגנוני:
"סיסמתו של ישראל היא 'שמע ישראל ה' א־להינו ה' אחד'. אנחנו מתייחסים אך ורק למקור איחוד המידות – ה' אחד, שהוא אחד, יחיד ומיוחד לישראל, ולעולם לא למידה זו או אחרת. התאולוגיה של עם ישראל מקבילה לתפיסה המוסרית שלו – איחוד המידות, איחוד הערכים, מונותאיזם מוחלט. ה' שהוא הא־לוהים, הוא המאציל, הוא הבורא, הוא היוצר, הוא העושה.
"סיסמתן של אומות העולם שונה. כל אחת לקחה על עצמה לטפח ערך מסוים, ברוב המקרים במנותק משאר הערכים, וזו צרה של ממש משום שערך מנותק משאר הערכים הופך לערך של הסטרא אחרא. הדוגמא שאני רגיל לתת היא מידת החסד. יש לחסד אמיתי גבולות, כלומר מידת הדין מגבילה אותו. חסד של הסטרא אחרא אינו מוגבל, ולכן הוא הופך חיש מהר להתנהגות בלתי מוסרית" (עמ' 118 בספר).
