"מה את חושבת, שבאנו לפה בשביל המלון והאוכל הטוב?" שואלת-אומרת לי מיכל ליד המזנון בצהרי השבת ומניחה בצלחת מהצ'ולנט. "באנו כדי לא להרגיש לבד בהתמודדות. באנו לפרוק. כמו כולם פה, באנו טעונים".
מיכל היא אישה נאה, אצילית. מטפחת מתנוססת על ראשה. עושה רושם של חרד"לית למהדרין. האמת היא שגם בעלה נראה דוס מן השורה, בזקן קצר ובחולצה לבנה. מיכל בוררת את מילותיה כמו שהיא בוררת את הגריסים והחומוס מקערת החמין, ואני מתקשה להבין איפה הפער.
שניכם נראים דומים מבחינת אורח החיים.
"התחתנו מתוך השקפה זהה", היא אומרת בקול שקט, מניחה בצלחת את תפוח האדמה הלוהט של חייה. "לאט לאט בעלי, שהיה אברך, התחיל עם ספקות באמונה ובאורח החיים. הרגיש שאני מחמירה מדי, והוא רוצה להשתחרר. היית צריכה לראות אותו אז. הוא היה נראה רחוק מאוד מיהדות".
ילדיהם של מיכל ואבי קטנים, הגדול בסך הכול בן חמש. "כולם סביבנו נראים מושלם. החברות שלי שהתחתנו עם אברכים עדיין בעולם התורה. הגיסות שלי שנשואות לאחים של אבי נהנות מבעל תלמיד חכם. אין ביניהם מחלוקת על דרך החיים, אין להם הבדלים בתפיסת העולם והדת. רק אצלנו הכול דפוק", היא מסכמת בכאב.
רגע אחר כך, כשאנחנו חוזרות לשולחן, יתחילו מיכל ואבי להתווכח. דבר התורה שעמי, יו"ר ארגון התקשרות, אומר בשולחן העמוס בזוגות, בדעות ובניגודים, מצית ביניהם ויכוח נוסף על תפיסת העולם ה'נכונה'. אבי מצדד בלהט במתינות הדתית, ומיכל מהנהנת בשקט ומנסה לתת את נקודת מבטה ההפוכה. נראה שהשיח שוב עומד להתלקח.
"יש לנו ויכוחים וחילוקי דעות לגבי כל דבר שקיים ביהדות. מחינוך הילדים ועד כשרות בחו"ל, שם בעלי יאכל איפה וממה שהוא מוצא לנכון. הוא יקנה לחם, יאכל במסעדות. אני לעומת זאת אקח איתי אוכל כשר מהארץ"
מכוונים את הכלים
עשרות הזוגות שהגיעו לשבת של ארגון התקשרות במלון בצפת התחילו את חייהם הזוגיים בחלום דומה. ובכל זאת, הבית שראו בעיני רוחם כשנישאו שונה מאוד מהבית שלהם כיום. המלון המפנק, האוכל הטוב והתנאים המוקפדים אינם מטשטשים את המורכבות, אולי רק מרפדים את המכה ובעיקר משמשים מעין מראה הפוכה למציאות חייהם.
אצל רבים מהם הבעל חזר בתשובה, והאישה נשארה לא דתייה. חלקם דתל"שים שעברו תהליך וחזרו לצור מחצבתם, אך האישה נותרה מאחור בודדה ומבולבלת. אצל אחדים התגלעו מחלוקות בנוגע לאורח החיים הדתי, והפער ביניהם קשור לרמת הדתיות. נשמע קטן, אך במורכבות החיים הזוגיים השגרתית של כל משפחה זהו סלע מחלוקת כבד מאוד, "עוד משקולת לחיי הזוגיות המורכבים ממילא", אומרת לי מאירה מגוש עציון. היא ובעלה נראים דומים באורח חייהם, אך השוני ביניהם מהותי. "יש לנו ויכוחים וחילוקי דעות לגבי כל דבר שקיים ביהדות. מחינוך הילדים ועד כשרות בחו"ל, שם בעלי יאכל איפה וממה שהוא מוצא לנכון. הוא יקנה לחם, יאכל במסעדות. אני לעומת זאת אקח איתי אוכל כשר מהארץ".
עמי ואביטל ברעם, שייסדו את ארגון התקשרות, חוו בעצמם את הקשיים והפערים כשעמי חזר בתשובה ואביטל נשארה מבולבלת בתהליך. הם מכירים היטב את הנתיב שבו הולכים הזוגות, ונראים במהלך השבת כמו סבא וסבתא, דואגים לכל אחד ואחת שירגישו בנוח, מזדהים עם הקושי באמפתיה מרובה, מנצחים על התזמורת הזאת, שלעיתים נשמעת מעט צורמת, אבל בכיוון של הכלים יכולה לנגן רוב הזמן בהרמוניה.
אביטל היא עובדת סוציאלית בהכשרתה ומטפלת זוגית ומשפחתית, ומלווה את הזוגות באופן פרטי גם מחוץ לפעילות העמותה. שעה קלה לפני השבת כולם מתאספים בגן המלון, וענת מדברת על החלום ושברו. "התחלנו את החיים עם חלום משותף", היא אומרת, "ועכשיו יש לנו חלומות אחרים לגמרי".
אביטל מדברת על האפשרות לבנות חלום משותף חדש: "לכל אדם יש תמונה או ציור איך חייו יתפתחו, והוא בוחר בן או בת זוג שהם בהלימה והתאמה עם אותם יעדים וסגנון חיים, וכשאחד משנה את הכיוון הדתי שלו זה מערער ויש גם תחושת בגידה. ואז יש פנטזיה גדולה של כל צד שהשני ילך בעקבותיו. הנה, אוטוטו, עוד שבת אחת והיא תגלה את הנשמה היתרה. ובת הזוג אומרת: הנה, הסתיימה לה שנת האבל, וזו השבת האחרונה שהוא קיבל עליו לשמור, ועכשיו הוא יחזור טוב למוטב", היא מחייכת.
"אבל אנחנו צריכים להבין שלבן הזוג היה צורך עמוק בשינוי הזה. התהליך הזה הוא אבל על החלום וגם מאלץ אותנו להסתגל להרבה מאוד שינויים במראה החיצוני, בבושה שזה יוצר מול הסביבה, בסגנון הבילוי שמשתנה, ביחסים עם המשפחה, שלוחצת לעיתים לעצור את התהליך".
באנו לריב
איש מהנוכחים אינו מתעלם מהפיל שבחדר. להפך, התחושה היא שנכנסים בו חזיתית, דורכים על מוקשים בכוונה, מנקזים את המוגלה ומדברים על מה שכואב. הפתיחות מעוררת הערכה. הכנות מכאיבה. יש כאן זוגות שנמצאים בשלבים שונים של התהליך. חלקם כבר ותיקים בזה, שוחים בזה, מכירים את המונחים, מזהים את הקונפליקט עוד לפני שהוא צץ. הם צוחקים בקול אחרי שמישהו מהם אומר משפט או בדיחה. מכירים את הבריכה שבה הם שוחים. מנגד, יש כאן זוגות שרק התחילו לגשש את דרכם סביב הקונפליקטים, כמו עינת ויהב. הוא חילוני והיא דתייה מבית.
"הפער בינינו קיים עוד מהרגע שהכרנו. ידענו שיש פער וגם דיברנו עליו לא מעט. החלטנו שאנחנו עושים את הצעד ומתחתנים למרות זאת. רק אחרי החתונה התחלנו להבין עד כמה זה קשה. קשה לי כשהוא נכנס לרכב בשבת ונוסע. זה גומר אותי. יש לנו ילד בן שנה ותשעה חודשים, איך נגדל אותו ככה?" היא שואלת אותי בעיניים נוצצות מדמעות.
הוריה של עינת מכירים גם הם את הפערים. שניהם חזרו בתשובה, ובשלב כלשהו אימה של עינת עשתה את הדרך חזרה ושבה להיות חילונית. הם לא נמצאים כאן, אך כיוונו את עינת ובעלה ליצור קשר עם התקשרות, להגיע לסדנה ולהמשיך את הקשר עם העמותה.
"איך מתמודדים עם מה יגידו? אנחנו הזוג הזה השונה, החריג. כולם סביבנו נראים אותו דבר", היא אומרת, ושומעים בקולה את הכאב. נראה שעוצמת הקונפליקטים מהממת את עינת. "אתמול בליל שבת בטיש היה פה זוג שממש רב, ככה מול כולם", היא אומרת בזעזוע. הטלטלה שגרמה המריבה הפומבית עדיין ניכרת בה. אולי זה הריב האינטימי שאליו נחשפה, ואולי בכלל ההבנה שאותו זוג נמצא בקונפליקט מתמשך ואין כאן פתרונות קסם היא שזעזעה אותה. אחרי הכול, למי יש כוח לריב כל החיים?
במעגל נשים, על כוס קפה בלובי הריק מאדם, מתכנסות נשות התקשרות. אביטל מחלקת ביניהן קלפים, על כל קלף אישה מהמקורות ומשפט או אפיון. הקלף הוא רק השער שדרכו נוכל להיכנס ולהבין את עולמן טוב יותר. בין הדמעות אפשר לשמוע כאב גדול ורצון ממשי לגשר על הפערים.
קבוצת נשים ותיקות משיאות עצה לאחת החברות. הן דורשות בתוקף שהיא תאפשר לבעלה להיות אחראי לאוכל המיוחד שהוא רוצה לאכול. "תני לו לקבל אחריות", הן אומרות לה. "לא ייתכן שאת תצטרכי להיות אחראית להכול". אחת הנשים השקטות יותר מתערבת בדיון ומנווטת את השיח לכיוון מכיל ומבין יותר. "גם אצלו יש דברים שהוא עושה בשבילך. החיים הם יד רוחצת יד", ובקבוצה משתררת אנחת רווחה, כזאת שמאפשרת להניח את כלי המלחמה ולהושיט ידיים לשלום.
אביטל ברעם: "לכל אדם יש תמונה או ציור איך חייו יתפתחו, והוא בוחר בן או בת זוג שהם בהלימה והתאמה עם אותם יעדים וסגנון חיים, וכשאחד משנה את הכיוון הדתי שלו זה מערער ויש גם תחושת בגידה"
אומנות המריבה
השבת במחיצתם של זוגות התקשרות מובילה אותי להבנה שקשר בלי מהמורות הוא ככל הנראה קשר חסר, ושקט תעשייתי הוא בסך הכול אשליה שהכול בסדר. חמש דקות אחרי השיחה שלי עם עינת עומד מול כולם איתמר ומקריא בחן רב ובהומור טיפים שקיבץ מניסיונו למריבה שבונה קשר. כן, קראתם נכון. מריבה בונה.
אשתו של איתמר, שהמראה הלא דתי שלה מטעה, כי היא מתחזקת מאוד, כואבת את העובדה שהוא ממש – אבל ממש – לא בכיוון. "אל תצברו בפנקס תיעוד של כל הדברים שבני הזוג עשו לא בסדר", מבקש איתמר, וגל של צחוק וראשים מהנהנים משקף שהטיפ הזה נוגע בכולם. אחרי הכול, מי לא שש להעלות באוב סיפורים מן העבר שיצדיקו אותו ויכריעו את הכף לטובתו במריבה.
"אל תשתמשו בציניות, היא מרעילה", "התחילו בכל פעם מההתחלה, עם עבר נקי", "הכול דביר – דברו על הכול ואל תטאטאו שום נושא מתחת לשטיח", "אל תאיימו בדברים שלא תרצו לממש", הוא מזהיר-מתריע וממליץ על לילה לבן שבו לא הולכים לישון עד שמגיעים לפתרון והבנה.
אביטל ברעם: "להבדיל מפערים 'רגילים' בין בני זוג, פה לא מדובר בפער בדבר אחד מסוים, כמו בגישה לכסף או בחלוקת התפקידים בבית, זה נוגע לכל מהלך החיים שלנו מההתחלה ועד הסוף. זה דורש מבן הזוג שותפות מלאה, כי מה עם שבת, טהרה וחינוך הילדים?"
אשר יגורתי – בא לי
אל חני שמתי לב מהרגע הראשון שהגענו לקבוצה. בכל מעגל היא תיבלה את השיח בדוגמאות מרירות מהחיים. מכל נשות הקבוצה חני נראתה לי המיואשת ביותר. דווקא בסעודה השלישית, כשחיפשנו היכן לשבת בשולחן הארוך עמוס הזוגות, מצאנו מקום ליד חני ויוסי בעלה, ולפניי נפרסה דמות שונה בתכלית ממה שחשבתי.
חני גדלה בבית חרד"לי אדוק, בת לרב חשוב. מקטנות הרגישה חנוקה, ושתקה רוב חייה, אוצרת בתוכה את הקשיים ואת הצורך לבטא את רצונותיה. כשבגרה יצאה בשאלה והפכה לחילונית. היא נישאה נישואי בוסר "כדי לברוח מהבית", לדבריה. שני ילדים נולדה לה, ואז היא התגרשה.
לאחר כמה שנים נישאה חני ליוסי, בחור חילוני למהדרין. יוסי, אחד החבר'ה החביבים והפתוחים בקבוצה, חבוש כובע ועטור זקן. כן, גם הוא ניפץ לאשתו את החלום על בית חילוני כשהחל לחזור בתשובה. הם מתגוררים באחת הערים הגדולות במרכז הארץ. יוסי הוא יועץ עסקי ואיש של מספרים, וחני היא אישה של מילים ויודעת לבטא את עצמה בקול רם וברור. "בטח כשהיית ילדה אמרו עלייך שאין לך טקט", אומר לחני אחד הנוכחים. "ממש לא", עונה חני. "שתקתי רוב חיי".
אבל עכשיו היא כאן כדי לדבר ולדברר את המקום הזוגי של קבלה והבנה של בן הזוג. "אני יודעת מה זה לחיות חיים שאין בהם השלמה", היא אומרת בכנות ובאומץ. "אני רוצה שיהיה לו טוב. ברור שאני יכולה לרוץ לעשות כביסה כשיוסי יוצא לתפילה בשבת, אבל אני מכירה את ההלכה, אני יודעת שהוא לא יוכל ללבוש את הבגדים האלה אחר כך", היא אומרת ומותירה אותנו להרהר במשמעות של אהבת אמת.
"אני יודעת מה זה לחיות חיים שאין בהם השלמה. אני רוצה שיהיה לו טוב. ברור שאני יכולה לרוץ לעשות כביסה כשיוסי יוצא לתפילה בשבת, אבל אני מכירה את ההלכה, אני יודעת שהוא לא יוכל ללבוש את הבגדים האלה אחר כך"
סטארט-אפ ישראלי
בתפר הדק שבין קודש לחול מהלכים הזוגות של התקשרות. רגע לפני שהשבת יוצאת ומתחילים שבוע חדש אני שואלת את אביטל את השאלה שהתשובה עליה לכאורה מובנת מאליה.
מה הסיפור הגדול? האם זה כל כך קשה לגישור? הרי בסופו של דבר נראה שהכול מתחיל ונגמר בזוגיות.
"הכול באמת מתחיל ונגמר בזוגיות", מהנהנת אביטל אך מסייגת: "אבל להבדיל מפערים 'רגילים' בין בני זוג, פה לא מדובר בפער בדבר אחד מסוים, כמו בגישה לכסף או בחלוקת התפקידים בבית, זה נוגע לכל מהלך החיים שלנו מההתחלה ועד הסוף. זה דורש מבן הזוג שותפות מלאה, כי מה עם שבת, טהרה וחינוך הילדים?"
זוגות-זוגות הם יורדים אל הלובי לרישום יציאה בקבלה. מזוודות מתגלגלות במורד המשעול הצפתי בדרך אל הרכבים והביתה, אל המשך ההתמודדות, כל אחד עם המשא שלו. אנחנו כמהים כציבור לחזרה בתשובה בעם ישראל, ובלי ששמנו לב נותרו כאן על הדרך זוגות רבים המתמודדים עם תיק לא קל שהם נושאים עימם ביומיום.
לארגון התקשרות הגיעו במהלך שנות קיומו יותר מאלף זוגות שלחלקם תיק פתוח ברבנות. על פי הנתונים בהתקשרות, תשעים וארבעה אחוזים מהם בנו מהשבר חלום חדש והמשיכו לחיות יחד. שישה אחוזים מהם התגרשו. "אנחנו לומדים לקבל את השוני, וככה כמו שאנחנו לכבד זה את זה ולנהל את הזוגיות ניהול אחראי מיטיב וטוב", מסבירה אביטל איך קורה הפלא הזה.
"כשמתגברים על המכשולים האלה נרקם חלום חדש, ומה'זוג המוזר' אנחנו הופכים ל'זוג מיוחד', שבשיח הישראלי הוא לא ברור מאליו. הכאב והלב השבור מתאחים, ומתחילים לראות את ההתכוונות ההדדית. אם נפסיק להיות קורבן, נראה שגם הצד השני הולך לקראתנו, ותוך כדי התהליך נתחיל לגלות שפה משלנו וחברים משלנו ולראות שאפשר ללכת שניים יחדיו גם כשאנחנו לא אותו דבר", היא מסכמת.
