1.
לאחרונה, בשיחות שלי עם בני נוער על יום ירושלים, הבנתי שלפעמים צריך לחזור על העובדות ההיסטוריות הבסיסיות. אז הנה כמה עובדות כאלה:
במלחמת העצמאות ניצחו הירדנים בקרבות הקשים ברובע היהודי בירושלים, וכל היהודים פונו משם, עד האחרון. ירושלים חולקה. מ־48' ועד 67', במשך 19 שנים, לא יכולנו להתפלל בכותל כלל, רק לצפות עליו מרחוק בגעגועים.
ב'תקופת ההמתנה', לפני מלחמת ששת הימים, שררה בישראל אווירה קודרת. מצב הרוח הלאומי היה בשפל בגלל החשש ממתקפה משולבת של מדינות ערב. המצב הכלכלי היה קשה, ואחד המשפטים המפורסמים בארץ היה אז: "שהאחרון יכבה את האור", כלומר: הישראלי האחרון שיורד מהארץ, מתבקש לכבות אחריו את האור בנתב"ג.
המלחמה התנהלה מול סוריה, מצרים וירדן ובהשתתפות צבאות עיראק, לבנון וערב הסעודית, והסתיימה בניצחון מוחץ אחרי שישה ימים. בעולם הערבי כינו את המלחמה 'מלחמת יוני' כדי לטשטש את העובדה המשפילה שהניסיון להשמיד את ישראל נכשל אחרי שישה ימים בלבד. כדאי לזכור: אנחנו לא חוגגים היום רק את שחרור ירושלים, אלא גם את הצלת תל אביב.
בסיומה של המלחמה שחררה ישראל את רצועת עזה, חצי האי סיני, יהודה ושומרון, רמת הגולן וכמובן – ירושלים. השטח הכולל שהתווסף לישראל, היה גדול פי שלושה (!) משטחה לפני המלחמה.
קשה לתאר במילים את ההקלה, השמחה וההתרגשות שאחזו בעולם היהודי כולו, היום לפני 55 שנים. הנה ציטוט מעיתון 'הארץ' בבוקר שאחרי איחוד העיר: "אין מילים לבטא את הרגשות המסעירים את ליבנו בשעה זו. העיר העתיקה של ירושלים היא שלנו. שעריה פתוחים, והכותל המערבי שוב לא יעמוד עזוב ודומם. הוד העבר שוב לא נשקף מרחוק, אלא מעתה הוא יהיה חלק של המדינה החדשה ויפיץ את קרניו על מפעל הבנייה של חברה יהודית שהיא חוליה בשרשרת הארוכה של תולדות העם בארצו".
אמן.
2.
כל כך הרבה דברים גדולים עשה הרב שמחה הכהן קוק, שנפטר בשבוע שעבר בגיל 92: הוא היה הרב הראשי והאהוב של העיר רחובות במשך עשרות שנים; רב בית הכנסת 'החורבה' ברובע היהודי; ראש ישיבת בני עקיבא בנתניה; נשיא ישיבת 'מאור התלמוד' ברחובות ולאורך השנים עמד בראשם של עוד ועוד מוסדות חינוך. הוא היה נואם בחסד בארץ ובחו"ל והוביל מאבקים ציבוריים רבים.
אבל מבחינתי האישית, אחד הדברים הגדולים שעשה היה עריכת חופתנו.
הרב היה אח של סבא של ידידיה, והוא הזמין את שנינו להתארח אצלו ברחובות לפני החתונה, בשבת. היה קשה להשיג אותו כשהלך, מהיר ונמרץ, בין כל כך הרבה בתי כנסת בעיר בשבת אחת. בסעודה שלישית ישב לדבר איתנו. אני זוכרת את התמונה של דודו הגדול, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, תלויה מאחוריו. אפשר היה לראות את הדמיון ביניהם, לא רק הפיזי: אהבה, רגישות וחמלה לכל אחד, לפעמים עד כדי דמעות, אבל עם זאת תקיפות בלתי מתפשרת בכל הנוגע לערכים ולאמונה ולהנהגת הציבור.
וזו העצה שהוא נתן לנו אז: הוא סיפר את הסיפור מהתלמוד על הרשע ירבעם בן נבט, שהקדוש ברוך הוא תפס אותו בבגדו ואמר לו שיחזור בו מדרכו הרעה, ואז אלוקים וירבעם ודוד המלך יטיילו ביחד בגן עדן. אבל ירבעם שאל בחזרה: מי ילך בראש? ענה לו הקדוש ברוך הוא שדוד המלך ילך ראשון, וירבעם ענה: אם כך – אני לא צריך כלום. וכך, במקום להתהלך בגן עדן יחד עם אלוקים ודוד המלך, הוא בחר בגיהינום.
המסר שלו אלינו היה ברור: רדיפת הכבוד היא אויב. הרצון לנצח את הזולת ולהוכיח שאתה הכי טוב, יכול לקלקל ולהרוס הכול. זה נכון בזוגיות, בחינוך הילדים ובכל החיים שעוד לפנינו.
אחרי 92 שנים שבהן כבוד שמיים הוביל אותו ולא רדיפת כבודו שלו, עלה כעת הרב שמחה עצמו לגן עדן, לאלוקים ולדוד המלך.
3.
חודש טוב. גיסתי יהודית מושקוביץ, מורה בבית ספר יסודי ברמלה, כתבה לי השבוע כך:
"הלימודים הסתיימו אתמול מוקדם, ואלפי מורים יצאו להפגין בגלל שכרם הנמוך. אני לא רוצה להיכנס לפרטי המאבק, אבל לדעתי יש כאן טעות יסודית: לא המורים צריכים להפגין על שכרם. כל הורי ישראל וכל ילדי ישראל, כל מי שאכפת לו, צריך למחות על המצב, על מעמד המורה.
"השכר הוא רק שיקוף: ברגע שהחברה תדע להעריך ולהוקיר כראוי את תפקיד המורה – נוכל לחשב שכר ותנאי עבודה בהתאם".
אנחנו בערב חג השבועות, שבו נהוג להביא גם את הילדים לשמוע את עשרת הדיברות. חכמינו מספרים שבשעה שאלוקים נתן לנו את התורה, הוא רצה להיות בטוח שנשמור אותה וביקש מאיתנו ערֵבים.
בהתחלה הציע עם ישראל שאבותינו יהיו ערבים, כלומר אברהם, יצחק ויעקב. ההצעה לא התקבלה. אחר כך בני ישראל והציעו שהנביאים יהיו ערבים או המבוגרים של אותה תקופה. בעצם הם אמרו לאלוקים: אנשי הרוח והזקנים הם שילמדו תורה ויבטיחו שהיא תישמר. אבל כל הרעיונות האלה לא התקבלו.
רק כאשר בני ישראל אמרו: "בנינו ערבים בעדנו" – ההצעה התקבלה. אלוקים נתן לעם את התורה. למה? כי הילדים, הדור הבא, הם הדבר החשוב ביותר, הם המבטיחים את העתיד שלנו.
מאז מעמד הר סיני ועד היום, בכל הגלויות, היה ברור שהילדים הם הערבים האמיתיים להמשך קיומנו, שהכי חשוב זה ללמד אותם. הלוואי שנדע להעריך גם את מי שמלמד אותם.
4.
חני ליפשיץ, שליחת חב"ד בנפאל, שלחה לי מקטמנדו את הרעיון הבא:
"אנחנו מתחילים לקרוא בתורה את ספר המסעות, ספר במדבר. כל הספר הזה מתרחש בדרך, במדבר, בין מצרים לבין ארץ ישראל. ספר במדבר מלמד אותנו איך יהודי מתנהג כשהוא נמצא בדרך, במסע. גם כשעוד לא הגעת ליעד, גם כשאתה בסוג של מדבר – אתה מקיים אורח חיים יציב.
"התורה מתארת איך עם ישראל התנהל במדבר בסדר מופתי, איך בכל מקום הם הקימו את המשכן, איך בלב השממה היו להם ערכים וכללים.
"כשאנחנו מספרים על הפרשה הזו בבית חב"ד בקטמנדו, החברֶה מקשיבים היטב. גם הם במסע, ולפעמים הם רוצים לזרוק את הכול ולהיות כמו כל שאר המטיילים מכל רחבי העולם. מי צריך שבת או כשרות בנפאל? אבל החוכמה היא לא להשתנות בגלל הסביבה. אנחנו מקבלים כוח מארבעים השנים של עם ישראל במדבר, ויודעים לשמור על מה שחשוב לנו בכל התנאים והמצבים.
"כשיצאנו לשליחות בנפאל לפני 22 שנים, בעלי חזקי ואני המצאנו לעצמנו את הביטוי: 'להיות צב'. צב הרי תמיד מרגיש בבית, כי הוא לוקח לכל מקום את הבית על הגב שלו, לא משנה היכן הוא נמצא. הבטחנו לעצמנו לקחת איתנו תמיד את הערכים ואת כללי ההתנהגות ואת הבתים שבהם צמחנו – עד לקטמנדו. אנחנו משתדלים. מאחלת לכולנו, בכל המבחנים והמקומות, להצליח להיות צב".
5.
"אני אתחבר עם האדם הזה, אבל הוא לא ישפיע עליי". "אני אצפה בסרט הזה, אבל הוא לא ישנה אותי". המשפטים האלה – מסבירה פרשת השבוע – לא נכונים. נרצה או לא נרצה, אנחנו מושפעים מאוד מהסביבה שלנו.
הפרשה מתארת איך כל השבטים הסתדרו סביב המשכן במדבר. זה לא רק תיאור טכני של מקומות. השבטים יהודה, יששכר וזבולון חנו סמוך למשה ואהרון – ולכן הפכו לאנשים טובים ולמדנים יותר. שבט ראובן, לעומת זאת, חנה ליד קורח – וכך הוא נגרר להצטרף למרד של קורח נגד משה.
הלקחים של רש"י ברורים: "טוב לצדיק וטוב לשכנו. אוי לרשע ואוי לשכנו". כלומר, מי שסביבך משפיע עליך, לטובה או לרעה. פרשנינו מסבירים שלכן חשוב מאוד לדעת לענות על השאלות הבאות: ליד מי אתה נמצא בחיים? באיזו קהילה או חברה? האם זה משפיע עליך באופן חיובי? מי קבוצת ההתייחסות שלך? מי האנשים שאכפת לך מה דעתם עליך? בפרשה רואים שההשפעה הזו היא לדורות, הסביבה משפיעה על כל הגורל המשפחתי, על הצאצאים. וכמובן – אנחנו לא רק מושפעים אלא גם משפיעים. האם אנחנו משפיעים על סביבתנו לטובה?
ובימינו צריך לדבר לא רק על השכן בבית ממול, אלא על השכן ברשתות, שנכנס לתודעה ולנשמה שלנו הרבה יותר: אחרי מי אתה עוקב ברשתות? באילו קבוצות ואטסאפ אתה נמצא, ולמה? הפרשה הזכירה לי את המשפט המפורסם: "אנחנו מעצבים את המרחב – ואז הוא מעצב אותנו".
שבת שלום (עם מי אתם הולכים להעביר אותה? זה חשוב).
