רשות הדיבור – נשא

לא לטמון את הראש

תגובה על מאמרו של סאם כהן, 'לא להקל ראש', על קהילת הלהט"ב

חיים כהן

הנתונים האמפיריים על שיעורי הדיכאון והאובדנות המבהילים בקהילת הלהט"ב אינם נתונים במחלוקת. השאלה היא מהם הגורמים לכך. מחקרים רבים, הנגועים בתקינות הפוליטית, טוענים שעויינות הסביבה היא הגורם הבלעדי, אולם מחקרים רבים אחרים מצביעים על נורמות החיים החריגות הרווחות אצל הומוסקסואלים כסיבה המרכזית לעצב הגדול. הומוסקסואלים רבים חיים בתרבות סטוצים פרועה רוויה בפגיעות מיניות ומתקשים להגיע לקשר של ממש. גם כאשר נוצר קשר הוא על פי רוב קשר פתוח שאינו כולל נאמנות מינית. הנורמות האלה, שכמעט איש אינו מדבר עליהן, גוזרות על הומוסקסואלים רבים בדידות קשה מנשוא. נביא לדוגמה את סיפורו של יניב.

"יניב היה בן 36 כשהחליט להתאבד – להתאבד, לא שום מילה מכובסת אחרת – בחדרו שבבית המלון אי-שם בברלין, שאליה טס כמה ימים לפני כן כמו ישראלים רבים ערב פסח (2019). ליניב היה פייסבוק עתיר תמונות מטיולים בעולם. הכול שמח, אין זכר לרגעי עצבות. לא קיים. יניב היה גיי, הומוסקסואל. אבל אף אחד לא מדבר על זה, טאבו. לא מדברים על גייז שמתאבדים, הפוליטיקלי קורקט שמחייב הצגת קהילה שמחה ומאושרת, צודקת וצדקנית שרק רוצה זוגיות ואהבה, מעלים כל זכר למה שקורה מבעד לדמעה שקופה. את הבדידות, את העצב, את הדיכאון, את החיפוש התמידי. את שיברון הלב מזוגיות ששוב ושוב ושוב נשברת, את הפחד מלמות לבד, את האכזבה והשתיקה שאחריה. אף אחד לא מדבר על זה, אף אחד לא כותב על זה, ואם לא כותבים, אז זה לא קיים" (מתוך הבלוג 'אהבה וגאווה קדומה. מיומנה של כורסא מוכתמת').

הטענה של ארגוני הלהט"ב שהכול תלוי בסטיגמות החברה, היא טענה קלסית של תקינות פוליטית שאינה מאפשרת כל גישה להתבוננות ולהבנה של המציאות הקשה.

 

 

על ראש שמחתכם

רעותא

רגע לפני ששקעה השמש

על יום ירושלים

קבלתי סרטון של ח"י שניות

שהאיר בי אור חדש

אור של עם ישראל חי.

כשכולם היו שבויים באיומים

הייתם אתם שבויים בחלומה

בחלומכם.

לא שכחתם את ירושלים

ועליתם אליה ביום שמחתה.

ככה פשוט,

הגעתם.

עטופים בדגלים

נאזרים בכוח האמונה

ובצדקת הדרך.

צועדים בתוך חלום שמתגשם

ומודים לאל חי.

בריקוד הדגלים

שרתם בקול צעקה

"עבדו את ה' בשמחה".

אכן, כך נראית עבודת ה'.

בשמחה.

נוער יקר!

אין כמוכם!

רוממתם!

מתפללים שתיקחו את הרוח שהניפה את הדגל

ותרימו את רוח העם.

יש לכם כנפי רוח,

רוח ה' בכם!

ברכת ה' עליכם,

לכו בכוחכם זה.

צריכים אתכם.

ותודה לשוטרים הצדיקים שזכו בע"ה לאבטח אתכם.

 

הדגל ונוער הגבעות

א"ל

אחד הדברים היפים והמופלאים שהבירור סביב הדגל גרם זה לראות את מי שמכונים 'נערי הגבעות' מטפסים על עמודים בחווארה, מורידים דגלי אשף ומניפים את דגל ישראל בגאון. רבים מהם לתקופה ארוכה לא היה קל עם הדגל וסמלי המדינה. שנים רבות הם לא לגמרי הזדהו. יום העצמאות ויום ירושלים היו תמיד הזמן שבו הם שלפו את כל האש הנוקבת שלהם על מדינת ישראל, 'מדינת היהודים'.

באמתחתם הרבה אמת שצריכה וחייבת להתברר. והנה דווקא עכשיו, בזמן שאויבי ישראל מבפנים ומבחוץ נלחמים על הדגל, מתברר אצלנו יותר מהו הדגל, מה הוא מסמל לנו ומה התפקיד הגדול שאנחנו צריכים לשאת בגאון.

תודה לכם נערי ישראל על שאתם מוסרים את הנפש להרים את הרוח והגבורה הלאומית של עם ישראל!

בשם א-לוהינו נדגול!

 

למה אין לי מקום?

יוסי

לא! לא! לא! כמה פעמים יצא לכם לקבל תשובות שליליות מכל כך הרבה מקומות?

נעים להכיר, יוסי (שם בדוי). אני בחור צעיר, מסיים י"ב, עם תסמונת אספרגר (אוטיזם בתפקוד גבוה). אולי אתם חושבים אוטיסט, מנותק וכו'. אז לא. אני נראה בחור רגיל לכל דבר, מתפקד עצמאית, קם בכל בוקר, מתלבש, מתקלח, מכין לעצמי אוכל, מתארגן והולך לבית הספר כמו כל אדם אחר. הבעיה העיקרית שלי היא כמה ניואנסים חברתיים המתבטאים בסך הכול בבעיית תקשורת קלה. לפעמים אני לא יוצר קשר עין כשאני מדבר עם מישהו או שאני מדבר לפעמים דברים גבוהים מדי או על נושאים מסוימים שמי שאני מדבר איתו כנראה לא תמיד מבין אותי, ובמחשבה המהירה שלי אני חושב שהוא איתי (אבל זה די שולי, כי אם שואלים אותי, אני מסביר).

כבר מגיל צעיר חשקה נפשי בתורה, ואני לומד גם מקצועות חול בתיכון רגיל ומסיים בגרות במין ברירת מחדל, כי לשם שלחו אותי ועדות השמה. המורים נתנו לי כלים לחיים ופשוט רוממו אותי, אבל האווירה בבית הספר מאוד דלה מבחינה תורנית.

יש לי שיעורים קבועים שאני לומד בעצמי, גמרא, הלכה ועוד, ואני רוצה בסך הכול ללמוד בשנה הבאה בישיבת הסדר או בישיבה גבוהה, רצוי קרוב לבית. כאן מתחילה הבעיה: ביסודי ובתיכון 'סידרו' לי מקום, ואיכשהו הייתי צריך להסתדר בכיתת תקשורת ולהשתלב בכיתות הרגילות. אבל להמשיך הלאה במקום שליבי חפץ לא נותנים לי.

הלכתי לשבוע ישיבה בכמה מקומות. במקומות שהודעתי להם שיש לי תסמונת ADS, אפילו לא רצו לשמוע, וכשאבא שלי התחנן שינסו ולפחות יכירו אותי, עשו לי טובה שאבוא ואיבחן, ומראש קבעו שזה לא מתאים לי. בשתי ישיבות כבר הסבירו שהיה להם תלמיד כזה וזה לא הסתדר והוא יצא משם בעוגמת נפש. דבר אחד הם לא מבינים: שתסמונת אספרגר שונה מאדם לאדם. יכול להיות שהם לא הסתדרו, וזה לא אומר שאני לא אסתדר. אבל הם קבעו עובדה מוגמרת וזהו.

הציעו לי שתי ישיבות שמקבלות ילדים במצב שלי: בחיספין ובקרני שומרון. למה בחור כמוני, שגר במרכז הארץ, צריך לנדוד עד רמת הגולן? למה אי אפשר להסדיר בכל ישיבה רגילה גם אפשרות לקבלת האחר?

אם הייתי מרותק לכיסא גלגלים או נזקק לסייע וכדומה הייתי מבין. אבל אני מסתדר כמו שאר בני גילי, ואין לי בעיה ללמוד איתם גם בחברותא אם צריך. יכול להיות שאעדיף ללמוד לבד בחלק מהסדרים או שיהיה לי חברותא משיעור גבוה או אברך וכדומה.

אני רוצה ללמוד תורה נטו, בשביל זה באים לישיבה. למה שלא יהיה מישהו שירים את הכפפה ויגיד עד כאן? למה ייגרע חלקי בגלל דעות קדומות, זלזול והתנשאות?

דווקא בימי ספירת העומר אנחנו אמורים לקבל כל אחד שבא ללמוד תורה, ולא משנה מה הרקע שלו. הרי לזה מחנכים אותנו כל הזמן. התאוריה יפה מאוד, אבל צריך גם מעשים בפועל!

בהבנה רבה ובכאב לב עצום, יוסי

 

ביום שאחרי

אשוריה דורפמן

בדיבורים כעת על נפילת הממשלה בע"ה, אנו שומעים יותר מדי את המשפט האומר שלאחר נפילת הממשלה תקום ממשלת ימין בראשות נתניהו. האם שכחנו מה עולל נתניהו למדינה ולהתיישבות? כמה פינויים היו בזמנו, ואיך תמך בהתנתקות? את ההתנכלות לגבעות, להתיישבות ולמתיישבים? האם שכחנו את צביעותו הגדולה, את ההבדלים שבין הדיבורים הגבוהים למעשים הנמוכים?

מתי נשכיל להבין שימין שאינו מבוסס על תורה ויראת שמיים, לא יחזיק בזמן אמת ומול לחצים אמריקאיים, כפי שראינו לאורך ההיסטוריה? ודאי וודאי שבנט אינו הפתרון, וממשלתו חייבת ליפול, אבל עד מתי נעבוד את נתניהו? אנו צריכים להאמין שאנחנו הם שיכולים להנהיג את המדינה ולעמוד בראשות הממשלה, ולא להציע מועמד כזה או אחר מהליכוד. אם בנט הצליח זאת עם שישה מנדטים, בע"ה גם אנחנו נצליח זאת, ובמיוחד לאור הסקרים האחרונים, אם רק נרצה, נאמין, נעשה ונתפלל, ולכן אנחנו חייבים להתחיל לשדר ולומר "כשאנחנו נהיה בראשות הממשלה, הדברים ייראו אחרת" (אבל באמת, לא כמו שבממשלה הזאת), ולטפטף לציבור את שאיפתנו להגיע לראשות הממשלה ולהתחיל להכין תוכנית כיצד מגיעים ליעד זה.

עוד נקודה: מה יקרה ביום שתיפול הממשלה? האם נחגוג ונשב על זרי הדפנה, או שעם שמחתנו נתחיל להכין ולבצע תוכנית מסודרת ומגובשת להפיכת המדינה ליהודית, תוכנית הכוללת התיישבות חדשה ותמיכה בזו הנוכחית, תיקון חוק השבות, ביטול רפורמת הכשרות, איסור נסיעה בשבת במרחב הציבורי, השבתת התחבורה והעסקים בשבת, הוצאת הווקף מהר הבית, ניסוח החוק לבניין המקדש, ביטול רפורמת הבגרויות, כיבוש עזה, סיפוח כל השטחים ועוד ועוד?

לצערנו ראינו שבממשלה הנוכחית באו עם תוכנית מסודרת להפיכת המדינה למדינת כל אזרחיה שלב אחר שלב, ואנחנו לא יכולים לעמוד מנגד ולסמוך על שהממשלה הבאה תהיה ימנית ויהודית ומעבר לזה גם תעשה משהו בלא תוכניות מסודרות וקונקרטיות שלנו לפי סדר פעולה ברור שנעמוד על כך שייעשו בפועל. עלינו להתקדם בצעדים גדולים ובטוחים לעבר חזון מדינת התורה, בלי לפחד מהצל של עצמנו וממה יגידו החילונים, אלא לשאוף הכי גבוה שאפשר.

 

אבי, החידון לעילוי נשמתך

פיני גלרנטר

יש פינה קטנה ומאתגרת כאן בגיליון שלפניכם, שני עמודים אחורה, שנקראת 'החידון של פיני'. ממליץ לכם. בדקו אותה, עברו עליה בארוחת שבת, היא חוצת גיל ומגבשת. אני באופן אישי מחובר מאוד לפינה הזאת כי… אני פיני.

כן, אני יודע, זה פתטי ומגלומני לכתוב על הפינה של עצמי, אבל זאת ממש לא הכוונה שלי. כבר יותר משנתיים שפינה זו קיימת, אך כתבתי עליה דווקא עכשיו בגלל פטירתו הפתאומית של אדם יקר מרמת גן, אבי שפס ז"ל.

את שפס אני מכיר שנים רבות כאדם דייקן ודקדקן מאוד בשפה העברית. פוקדי בתי הכנסיות ברמת גן ידעו לספר על רהיטות יוצאת דופן בדיבורו בכלל ובקריאתו בתורה בפרט. הקפדתו על כל תג ותג הייתה שם דבר בקרב מכריו.

כשגילה שפס שאני מפרסם את החידון הוא הפציר בי לשלוח לו אותן כדי שיוכל להגיה את חידותיי, לבדוק שהמילים שהשתמשתי בהן תקניות ולוודא שלא תצא תקלה מתחת ידי. מובן שהוא עשה זאת ללא תמורה ובאהבה רבה.

לא זו אף זו, מדי יום שישי בבוקר כשהיה מניח ידו על הגיליון היה מתקשר ודן איתי אם כדאי לכתוב את המילה הזאת, אם השגיאה במקור או בדפוס וכדומה, ולא הניח לי לרגע אחד, ובכל שיחה שיפר את כתיבתי ודיבורי והדריך אותי להיות רהוט יותר.

במוצאי שבת לפני שבועיים התבשרתי בכאב שהוא נפטר במפתיע. הצטערתי מעומק ליבי. את מיטתו ליוו קרוביו וחבריו, ואיתם ליוו אותו בדרכו האחרונה השוואים הנעים והנחים, הקמץ, הסגול, השורוק והקובוץ. בגד כפת הלך מראשותיו, אותיות אהו"י מצדדיו, וטעמי המקרא עצמם נשאו את מיטתו. הם הביטו בי והרכינו ראש.

שמעתי במו אוזניי את מהפך ופשטא מייבבים עם קדמא ואזלא, ראיתי את תביר נשבר, את דרגא שוקעת ואת יתיב מתיישב שבעה. רק אבי שפס היקר שכב במנוחה נכונה וסימן לכולם שזהו מבחינתו סוף פסוק.

אומנם לרובכם הוא היה אדם זר, אך לי היה אדם יקר. חשוב לי להקדיש את החידון לעילוי נשמתו. עשו טובה, דפדפו שני דפים אחורה ועשו את החידון של פיני. לא לכבודי. לכבודו של אדם יקר. אבי שפס ז"ל.