קפה שפירא- דרושים גיבורים רלוונטיים

אופטימיות היא מושג מתעתע. ממבט ראשון נדמה שאלו הרואים את חצי הכוס המלאה הם האופטימיים שבנו, ואילו אלו שמצביעים ללא הרף על הבעיות במציאות לוקים בעיוורון פסימי הנובע ממרה שחורה או מתוך קטנות אמונה בקיומה של תוכנית אלוקית.

עם זאת חשוב להבין שכמות האופטימיות שנחוצה לאדם שמכוון מבטו אל הרע שעוד נותר לתקן, גדולה בהרבה מזו של מי שמבקש לראות רק את הצדדים הטובים של המציאות.

אנחנו סבורים באמת ובתמים שיש הרבה ריקבון בחיינו הציבוריים, שדרוש פה בדק בית ובדחיפות ושיש עלינו איומים קיומיים מצד אויבינו המרים. רק אדם אופטימי היה מעז להתריע כנגד כוחות אימתניים כאלו, ביודעו היטב את הסכנות האישיות האורבות לו מצידם ועדיין למצוא את העוז לצאת כנגדם. זאת לעומת 'פסימיים' שמאמצים תפיסת עולם פטליסטית או עיוורון אופטימי מרצון, משום שאינם מאמינים שניתן להגיע לניצחון. ואילו המבקרים החריפים של מנגנוני השלטון שהסתאב אינם בבחינת 'מתאבדים'; הם נוטלים על עצמם אחריות אישית וסיכון עצמי מודע מכיוון שהם מאמינים בהכרחיותו הבלתי נמנעת של הניצחון.

 

במלחמת השחרור בקרבות על העיר העתיקה השתתף לוחם אמיץ ועז נפש. קראו לו ניסים גיני הי"ד. ניסים גיני היה החלל הצעיר ביותר במלחמות ישראל ועל קברו מצוין גילו בעת שנפל. בן עשר היה בנופלו.

שאלנו פעמים רבות במפגשים והרצאות – מי אחראי על המחדל הזה? מי אפשר לילד תמים, רך בשנים, בן עשר בסך הכו,ל להתעסק עם המקום הנוראי ביותר שרק אפשר לדמיין – שדה הקרב. דם, זעקות כאב, אובדן, לחץ נפשי אדיר ותחושת דחק איומה. איך אפשר להכניס למקום כזה ילד בן 10? ותמיד התשובה לשאלה הזו מסתכמת במילים הצודקות: לא הייתה ברירה. המציאות המורכבת חייבה מענה לא קונבנציונלי.

לעיתים נוטים להפנות אל 'פורום קפה שפירא' טענות בסגנון הזה: מדוע אתם מדגישים כל הזמן את הרע במציאות? אתם לא מגדלים כך אנשים מרירים? האם אתם לא גורמים בכך לציבור גדול לאבד את האמון במערכות? האם אתם לא עושים נזק יותר מתועלת? ובכלל, מדוע לחשוף את הנוער הענוג והעדין לכל מיני מציאויות מורכבות הנכונות אולי לגילים מתקדמים?

והתשובה המתבקשת – כמו בחשיפת ניסים גיני לנוראות שדה הקרב – המציאות עצמה תובעת זאת מאיתנו.

המציאות התרבותית האגרסיבית והמניפולטיבית הסובבת אותנו מחייבת תהליך התבגרות רלוונטי, שייתכן שלא היינו נדרשים לו במצבים אחרים.

אנו עלולים לגדל דור שלם שאינו מכוונן ואינו מכויל לאתגרי התקופה. דור של חלוצים שיחפשו חייל בריטי להתפוצץ איתו, כמשל, במקום לחפש את האתגר הרלוונטי והמדויק יותר לדורנו

גיל התבגרות לאומי

בגיל ההתבגרות הפרטי מתפתח עולם הדעת של המתבגר. התהליכים החיצוניים נראים קשים. לא פשוט לראות את הילד המתוק שלנו עושה פתאום שטויות, מתנסה בדברים מסוכנים והולך על הקצוות. הוא מתכער, הוא מגדל חצ'קונים וקולו משתנה.

למתבונן מן החוץ ייראה המצב כמו משבר קשה וחסר תקנה, ממש ייאוש ודיכאון. אך באמת כל אותן תופעות חיצוניות מורכבות הן רק הביטוי של עולם פנימי עמוק שהולך ומתברר, הולך ומתפתח. אין ברירה, כדי שהמתבגר יעמוד על עצמיותו ועצמאותו הוא נדרש לעבור את התהליך הזה. בשנות חייו הראשונות האתגר היה קיומי, פיסי וחומרי, וכעת האתגרים תודעתיים ושכליים יותר. בהצלחה לכם, ההורים…

וכפי שהדבר נכון בגיל ההתבגרות הפרטי, כך הוא נכון ביחס לגיל ההתבגרות הלאומי שלנו.

שימו לב למתרחש בגני הילדים: בדרך כלל סביב יום העצמאות נוהגים לשיר עם הילדים בהתרגשות את השיר "ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת".

שימו לב למילות השיר:

ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת, מי בנה ומי נטע? כולנו ביחד. אני בניתי בית, אני נטעתי עץ, אני בניתי גשר, אני סללתי כביש…

ממש דמיון מפתיע בין תהליך ההתבגרות הפרטי לגיל ההתבגרות הלאומי. בשנות חיינו המוקדמות, כשרק באנו ארצה, האתגרים היו פיסיים בעיקר – בית, גשר, עץ, כביש – וכעת האתגרים רוחניים ותודעתיים.

נמשיך את הנמשל: אם הדגשת לילדך בהתרגשות את השיר כשהוא רך בשנים, זה נהדר, אך אם המשכת להדגיש אותו, בחוסר איזון, כאשר המוקד ההתפתחותי כבר נמצא במקום אחר, זה די ילדותי ומביך.

"לא כל העיתים שוות" ו"כל זמן מאיר בתכונתו". במלחמת ששת הימים הגענו לירושלים, לכותל ולהר הבית – המקום המיוחד הזה שתובע מאיתנו תשובות לשאלות קיומיות בחיינו הלאומיים.

ואז החל תהליך התבגרות מורכב הנמשך עד ימינו ומאופיין בשאלות של זהות: מי אנו ומה חיינו? מדוע אויבינו מתרכזים באל אקצה? מה מיוחד כל כך במקום הזה, ומדוע הוא שואב אותנו אל תוכו כמו מגנט?

לא לנו הפתרונות לשאלות יסודיות אלו. ברצוננו רק לתאר את הצורך ברלוונטיות התודעתית הנדרשת מאיתנו ביחס לעיסוק בדיאגנוזה התרבותית כיום.

אי אפשר עוד להישאר תמימים וחסרי הבנה מול האתגרים התרבותיים שאנו מתמודדים איתם, ויפה שעה אחת קודם. ואם לא נדע מהי החזית העיקרית בימינו, גם לא נדע להוקיר את גיבוריה ולגלות לעיתים סבלנות ואורך רוח כאשר "זה לא עד הסוף מדויק".

מישהו ראה חייל בריטי?

בספרו המצוין של אביחי ברג, 'ודרך אין אחרת', מתואר הסיפור הזה: אליעזר בן עמי היה האיש שהציע ואף הכין את רימון הנפץ שאיתו התפוצצו מאיר פיינשטיין ומשה ברזני הי"ד. התכנון היה להתפוצץ יחד עם חייל בריטי ששמר עליהם ולא לאפשר לבריטים להעלותם לגרדום המשפיל. שנים רבות התהלך אליעזר בן עמי בנקיפות מצפון על שסייע למותם. גם באזכרות במהלך השנים היו מי שיצאו נגדו על כך.

בחלוף שלושים שנה, לאחר מלחמת יום הכיפורים, התקשר לאליעזר שאול, אחיו של משה ברזני שעמד לחתן את בנו משה, הקרוי על שמו של אחיו הגיבור.

"אליעזר, אני רוצה שתבוא לחתונה של הבן שלי משה, שקרוי על שם אחי. זו הבקשה של אבא שלנו, שציווה עלינו להזמין אותך לחתונה. לאבא לא נותרו הרבה שנים לחיות, והוא השביע אותי שלפני מותו אפגיש אותו איתך", כך אמר. אליעזר ניסה להתחמק, אך שאול לא ויתר והתקשר שוב ושוב. ביום המיועד הגיעו אליעזר ואשתו לאולם. כשהבחין בו שאול ברזני, אמר מייד: "אני קורא לאבא". אליעזר בן עמי מספר ועיניו זולגות דמעות: "אברהם ברזני הגיע אליי, חיבק אותי ונישק אותי ואמר: 'אליעזר, הצלת את כבוד ישראל'".

את הסיפור המרגש הזה נכון לקרוא שוב ושוב כדי להתמלא הערצה למסירות נפשם של אנשים גיבורים שפעלו באומץ וללא מחשבה על המחיר הנדרש.

איזו עין נשארת יבשה לאחר קריאת המילים המכוננות "אליעזר, הצלת את כבוד ישראל"!

אך לאחר תחושת ענווה והערצת פועלם של גיבורים אלו, אסור לנו לעשות 'העתק־הדבק' לאותה פעולת גבורה נדרשת. הביטו בעצמכם מסביב, אין אף חייל בריטי להתפוצץ איתו.

מדוע להציג את הדברים באופן כזה הלוקח בחשבון שתי אפשרויות קצה בלבד? או טיפוסים מרירים זעופי פנים או ילדי פרחים מחויכים ומגלגלים על לשונם סיסמאות על טוב, מוסר ואהבת האדם בלבד.

לכל הכרעה יש מחיר

במציאות התרבותית שאנו חיים בה יש אתגרים רבים, ולכל הכרעה ערכית יש מחיר שאנו מבינים שנידרש לשלם לאור הבנת המציאות.

בכל מקרה, אין ספק שהשלב הראשון לפני כל הכרעה הוא הבנה בלתי מתפשרת עם המציאות עצמה. ככל שנבין לעומק את הדיאגנוזה, כך נוכל להתאים את המענה הנדרש.

המחשבה שאם לא נחשוף את הנוער (ואת עצמנו) לרעות החולות הקיימות במציאות נרוויח מכך, שגויה בעיניי. ראשית, יש לחשוב על המחיר שאנו משלמים על זה. אנו עלולים לגדל דור שלם שאינו מכוונן ואינו מכויל לאתגרי התקופה. דור של חלוצים שיחפשו חייל בריטי להתפוצץ איתו, כמשל, במקום לחפש את האתגר הרלוונטי והמדויק יותר לדורנו.

שנית, הציבור חשוף גם כך. חשוף אך מבולבל. הוא שומע את רחשי הציבור ומבין שמשהו מתרחש פה. במערכת המשפט, התקשורת, האקדמיה וכדומה אין יום שאנו לא נחשפים לעוד מוצב תודעתי שנתקף בפראות. משפחה, לאום, צבא, זהות יהודית ועוד. ואם כך, מה שנותר לאלו שלמדו את הסוגיות, הוא רק להמשיג בטוב טעם ודעת את הדברים כדי שיתיישבו על הלב באופן הנכון ולא יציפו דמיונות פראיים.

שלישית, ללא הבנת המציאות ותחלואיה – לאילו דמויות מופת עלינו לייחל? אל מי עלינו לשאת את העיניים? מיהו הראוי כיום להיקרא 'גיבור'? ובכלל, על מה עלינו לכוון בתפילותינו?

רביעית, מדוע להציג את הדברים באופן כזה הלוקח בחשבון שתי אפשרויות קצה בלבד? או טיפוסים מרירים זעופי פנים או ילדי פרחים מחויכים ומגלגלים על לשונם סיסמאות על טוב, מוסר ואהבת האדם בלבד.

המציאות דורשת מאיתנו להגדיל, להרחיב ולהעמיק את הכלים התודעתיים. אי אפשר עוד להישאר באותה מדרגה.

ידע  ולימוד הם החיסון הטוב ביותר.

כיצד פועלת התרבות? מהן שיטות פעולתה? והתקשורת? מהי ספירלת השתיקה? מהו מסגור? ומהי תאוריית הבניית המציאות? מדוע המשפחה המסורתית הפכה למושא התקפה מרכזי כל כך היום? ומהו היעד שאליו שואפים מתנגדי המדינה היהודית? ויש שאלות רבות נוספות.

אגב, לא חייבים ללמוד פילוסופיה למתקדמים כדי להתמודד תודעתית, כמו שלא חייבים ללמוד רפואה כדי להתמודד עם הקורונה. אפשר פשוט להתחסן. כמובן, כל המרבה הרי זה משובח, אך הפנמה תמציתית ומרוכזת של שיטות הפעולה מספיקה. מניסיון.

ונקודה נוספת: מהרגע שהתחסנת, אתה כבר לא מתהלך בפחדים וחששות, אתה פשוט מתהלך במציאות כאדם בוגר, שקול ואחראי.

המציאות דורשת מאיתנו להגדיל, להרחיב ולהעמיק את הכלים התודעתיים. אי אפשר עוד להישאר באותה מדרגה.

לסיכום:

אם אפשר היה להוסיף בית לשיר "ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת", היינו מוסיפים את הבית הבא: (אל תנסו לשלב את הלחן…)

ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת, עוד  לא תמה המלאכה, שמוטלת על כולנו ביחד.

אני התחלתי ללמד הנדסת תודעה, אני חינכתי לעבור להצדעה. למי? לכל אלה העוסקים באומץ וגבורה, בלימוד תפיסה ישרה, הגיונית וטהורה.

אל מי נישא עיניים, מיהם גיבורי התקופה? כל אלו שבזים לחנופה, כי זוהי, רבותיי, ללא ספק התרופה. ולכן לכו בקומה זקופה ולא כפופה.

ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת, כך נחיה בחברה שאת האמת אינה מורחת.

 

ידע  ולימוד הם החיסון הטוב ביותר