בשבוע שעבר הזדעזע העולם מהטבח בבית הספר היסודי רוב ביובלדי שבמדינת טקסס: 21 בני אדם נהרגו, 19 תלמידים ושני מבוגרים, כאשר פסיכופת בן 18 ששמו סלבדור ראמוס נכנס מצויד ומאורגן והתחיל לירות בכל מה שזז.
אני מחנך בבית ספר יסודי. תרחיש האימים הזה נראה לי פתאום מפחיד מתמיד, ושוב השאלה הזו צפה ועלתה במוחי: אם חלילה ייכנס לכאן רוצח פסיכופת, איך תגיב? האם תנסה להתחמק ולהגן קודם כול על החיים שלך או שתישאר, לא משנה מה שיהיה עם התלמידים שלך האם יש באמת תשובה חד-משמעית על השאלה הזו?
ואז קראתי על אירמה גרסייה, המורה הגיבורה שניסתה להגן על התלמידים שלה בטבח בטקסס. יומיים אחרי הטבח מת בעלה ג'ו גרסייה. הסיבה הרשמית למותו היא דום לב, אך אין ספק כי הוא היה שבור לב מהמקרה ואולי היה היום חי אם אשתו לא הייתה מתה.
"הוא מת כתוצאה מהאבל", נכתב בציוץ של בן משפחה שלו. ג'ו היה נשוי לאירמה 24 שנים. הם התאהבו בתיכון והניחו אחריהם ארבעה ילדים (ישראל היום).
וחשבתי, האם מורים באמת צריכים להירצח תוך כדי הגנה על תלמידיהם בגופם בשביל לזכות לאמפתיה הציבורית? האם העבודה היומיומית והסזיפית של מי שההורים ממנים לעצב את נשמותיהם של ילדי ישראל אינה חשובה דייה ואינה מוערכת עד כדי כך שרק בצעדים דרסטיים ויוצאי דופן הם יזכו להכרה הראויה להם?
לא יכול להיות שמורים בישראל ירוויחו שליש מעמיתיהם הגרמנים והמשכורות שלהם יהיו בין הנמוכות במדינות ה-OECD. לא, אני לא מצפה לפתוח את המקרר בחדר המורים ולראות אותו מתפקע מיוגורטים של הביוקר, אבל כן מצפה בתחילת כל חודש לזקוף גו ולא להיות מובך מהתלוש שלי
ואולי לא צריך לחכות לטבח או לאירוע יוצא דופן בשביל להפנים עד כמה המורים (בואו נדון לכף זכות ונגיד שמדובר ברוב המורים) מסורים לתלמידים שלהם וכמה אומנות ההוראה היא הרבה יותר מגיליונות של אקסל.
נכון. אני משוחד. אני מחנך גאה שמאוהב בעבודה ובמשמעות שאני שואב ממנה בכל בוקר מחדש, ובכל זאת נראה לי שלא סתם המורים קטפו את המקום השני בסקר של דה מרקר: 'המקצועות שהישראלים מעריכים באמת' עם 82% מייד אחרי הרופאים, שלהם 90%.
למרות התלוש המביך כולם יודעים שבסוף, בשורה החתונה, אין באמת תחליף לאנשים שאמורים לחנך בכל יום מחדש את הילדים והילדות שלכם.
ביום שני נערכה הפגנה ענקית של המורים על השכר שלהם. נדמה לי שגם אם ננחת למחוזות יומיומיים יותר מהטבח הנורא וההקרבה של גרסייה, נגלה שמקצוע ההוראה דורש הקרבה תמידית ומסירות נפש של המורים בכל יום ויום: מעבר לעמידה מול 33 תלמידים בכל יום יש בעיקר הציפייה לגעת בנשמה של כל תלמיד ותלמיד, להעיף אותו לשמיים ולהיות זמין גם בשעות הקטנות של הלילה. לא כולל שעות של הכנת שיעורים ובדיקת מבחנים מעבר לשעות העבודה הרגילות.
נראה לי שכל הורה רוצה שהמורה של הילד שלו יהיה מרוצה ובעיקר גאה במקצוע שלו, ואין שום סיבה שבעולם שאחרי שאפגוש חבר ילדות שלי שהוא מנהל פרויקטים בחברת היי-טק גדולה ארגיש כל כך לא בנוח, שלא לומר מושפל, מתלוש השכר שלי. נכון שטעות של מתכנת בהיי-טק יכולה לרסק חללית, אבל טעות של מורה יכולה לצלק ילד עד 120 או לפגוע קשה בדימוי העצמי שלו.
לא יכול להיות שמורים בישראל ירוויחו שליש מעמיתיהם הגרמנים והמשכורות שלהם יהיו בין הנמוכות במדינות ה-OECD.
לא, אני לא מצפה לפתוח את המקרר בחדר המורים ולראות אותו מתפקע מיוגורטים של הביוקר, אבל כן מצפה בתחילת כל חודש לזקוף גו ולא להיות מובך מהתלוש שלי. נכון שרופאים מצילים חיים, אבל מורים מצילים נשמות. לא מבינים? תסתכלו על הסקרים האחרונים של מד האושר בקרב הנוער בסוף עידן הקורונה.
כי בואו, בסופו של דבר אנחנו יודעים שאתם ההורים תהפכו את העולם בשביל הילדים שלכם. בואו תתחילו מגילוי קצת יותר סימפתיה כלפי המאבק של המורים. בשורה התחתונה, אנחנו אלו שאמורים לתת לילדים שלכם כנפיים, להרגיש את החלומות שלהם ולוודא שהמשקפיים שדרכם יראו את העולם יהיו צלולים ובעיקר אופטימיים.
תאמינו לי שאתם רוצים את המורים שלכם שמחים ומאושרים ובעלי גב זקוף. כי בסוף הסיפור הזה הרבה יותר גדול מעוד שורה בתלוש ומתוספת של אי-אלו מענקים. בסוף זה סיפור שנוגע בכולנו ומתחיל ונגמר בילדים.
