חסד גדול עשה לי הקב"ה, שלימדני באותו המקום ובאותו היום, בסתם יום חול בעיצומו של הקיץ התל אביבי, פרק ב'ירושלמיות'. נפגשתי אז באהבת ירושלים במובנה העמוק והפנימי, קיבלתי אז מושג אמיתי ועמוק בעניינה של ירושלים, בהמיית הלב הישראלי מלא הגעגועים לחונן את עפרה ולהתרפק על אבניה.
לפני כארבעים שנה מצאתי את עצמי בתל אביב עם חבר בשליחות של מצווה, מחכים לרגע שכבר נצא מהחום המהביל של צהרי יום הקיץ התל אביבי. יצאנו מהיכן שיצאנו. עמדנו בצפון העיר. השעה הייתה שתיים, ואנו חיכינו למונית שתעצור ונוכל להישרך על מושביה, להגיע במהירות לתחנה המרכזית, ולעלות בחזרה ירושלימה. מה לנו הירושלמים יושבי ההרים בתוך תוכי החום השפלתי על כל סיבוכיו.
החום היה כה כבד, ששום אדם ושום מונית לא נראו ברחוב באותה שעה. חברי הרים את היד, מונית עצרה, ואנחנו לא שואלים, מעורפלים, נכנסים למונית, מתיישבים במושבים האחוריים, מותשים, חצי מעולפים.
הנסיעה ארכה כפל כפליים. בחצי עין ראיתי את הנהג מסתובב אחורה, מסתכל, נדמה כרוצה להגיד דבר. מהסס, מגמגם, הוא פנה אליי ושאל: "אתם ירושלמים אתם?" גאוות לב ירושלמית וזחיחות דעת אפפתני, ובמין זלזול לא עניתי לו. אחרי כחצי דקה הוא הסתכל עליי שוב והרים את קולו עוד, "תגיד לי, אתם ירושלמים אתם?"
עניתי "כן", ופתאום שמעתי אותו נאנח: "הרבה זמן, הרבה זמן, לא הייתי בירושלים". האנחה שבקעה מגרונו נכנסה כמו חץ בליבי. הכנסתי את ראשי בין הכיסאות ואמרתי לו: "כמה זמן לא היית בירושלים?" לאחר דקה הוא נאנח שוב ואמר: "כן, כבר שלושה שבועות שלא הייתי בירושלים. אולי אתם הירושלמים לא מבינים על מה אני נאנח, אבל אני, שתל אביבי אני, התרחקתי מאוד מאוד מירושלים, ולא איאנח?" והמשיך: "רוצה לשמוע סיפור?"
לכתך אחריי במדבר
קירבתי את עצמי, הזחיחות כבר הייתה ממני והלאה. והנהג, דרך הראי, פתח בסיפורו: "נולדתי לפני שישים וחמש שנים בבגדאד, אם היית יודע איפה נולדתי… היום בתל אביב הכול חומרי, חול חול וחול, רוצים לבנות ארמונות, אבל אני נולדתי בארמון ממש!
"אבא ז"ל היה איש חסד וצדיק גדול, עשיר גדול, מהסוחרים הגדולים שבבגדאד. רוח הייתה נושבת בבוסתניו של הארמון, הכול היה מצופה בשטיחים, והרהיטים היו מהמשובחים ביותר באיכותם ובצורתם. נולדנו שניים בארמון, אני ואחי הקטן, יותר לא היו לנו.
"אימא עליה השלום הייתה ממש מלכה, מלכה אמיתית, ואנחנו היינו נסיכים. בכל יום מימות הקיץ היה אבא בא מבית מסחרו, יושב בבוסתן, נח לעת צהריים, וכשהחמה הייתה יורדת היה חוזר לבית המסחר, מתפלל וחוזר הביתה. ימים טובים היו לנו עד אותו היום.
"באותו יום בא אבא ז"ל לעת צהריים מבית מסחרו הגדול, פניו חתומות. לא אכל, וגם לא דיבר, לא אמר מילה, שתק ושתק. 'מה קרה לך?' שאלה אימא, אבל אבא לא דיבר. עשר דקות, רבע שעה, חצי שעה. אחרי חצי שעה הוא קם, אמר לאימא, רמז לה שהילדים ימתינו בבוסתן, והם נכנסו פנימה.
מה היה שם אנחנו לא יודעים, אבל הדמעות של אימא והבכיות עלו עד לב השמיים. איזה בכיות! אימא קרעה את הקירות ואת הלבבות, ולנו לא נתנו להיכנס. אחרי שעה יצא אבא לבוש בבגדי חול כפועל פשוט, נושא איזה תיק קטן, ניגש אלינו, אליי ואל אחי, נישק אותנו ואמר לנו: 'אני הולך לארץ ישראל, לירושלים. אחרי שאלך ואגיע בשלום, אחזור ואקח אתכם לארץ ישראל'. אמר והלך.
"אימא בוכה והמהומה גדולה, אולי שבוע לא הפסיקה לבכות. אם היה נכנס זר, הייתה מספרת שאבא הלך לעסקים ובעוד חודש יחזור, אבל אנחנו ידענו את האמת, והחיים חזרו למסלולם. התרגלנו למציאות הזאת שאין אבא, אימא בוכה במסתרים והחיים מתנהלים. ככה עברה חצי שנה.
"יום אחד נפתחה הדלת, ולא ייאמן, זה אבא! לבוש בלויי סחבות כעני מרוד. שמחה ואושר על פניו, נכנס ולא יושב. עוד לא הספיק להיכנס, ואימא נפלה מתעלפת עד ששפכו עליה מים. אבא אמר לאימא אחרי שעוררו אותה: 'אין זמן, באתי לקחת אתכם איתי לירושלים'.
"אחרי שעתיים יצאנו, לקחנו שלושה תיקים קטנים. נפגשנו עם מישהו, לקחו אותנו, הסיעו אותנו לאיזה כפר. שמו את אימא על חמור ואת אחי הקטן איתה, ואבא על החמור השני ואני איתו. שלושה חודשים הלכנו כך עד שחמור אחד מת ואחריו גם השני, שלא רצה להשאיר אותו לבד.
"יום אחד הגענו לאיזשהו מקום, ומורה הדרך הראה לנו באצבע: 'אתה רואה שם? שם. שם, זה ארץ ישראל!' זה היה בגולן, שם יש כפר דבורייה, ואחרי דבורייה ירדנו למטה, למטה, למטה, הלכנו עד שהגענו לעמק החולה, ושם ראינו כפרים יפים ובתים יפים. רצינו להיכנס לבתים, לנוח קצת, אבל פה זה לא ירושלים, ואנחנו הולכים לירושלים. נחנו קצת והמשכנו ללכת. אין לנו חמורים, ואנו הולכים.
"הלכנו והלכנו והלכנו ממקום למקום, ואבא אמר שלירושלים עולים, עולים ברגל, לא נוסעים. הכול מעלין לירושלים, ככה אבא אמר. עלינו ועלינו ובסוף הגענו. אבא הצביע ואמר לאימא: 'שם זה ירושלים, ובירושלים בניתי לך ארמון, לא כמו הארמון שהיה לנו על נהרות בבל אלא ארמון אמיתי, ארמון בירושלים'.
"הגענו לירושלים, ואבא הביא אותנו לארמון. הארמון היה מרתף טחוב בנחלאות, שכר לנו איזה קיטון קטן דלוח, לשם אבא הביא אותנו. ומי שלא ראה את אבא בארמון לא ראה אדם שמח ומאושר מימיו, לא ראה זיו השכינה מימיו".
'כי רצו עבדיך את אבניה'
"אבא, הסוחר הגדול מבגדאד, מה היה עושה כבן מלך בירושלים? אומר לאימא: 'בירושלים, קריית מלך רב, הדבר החשוב ביותר שלא תזוח דעתו של אדם עליו, לכן בחרתי לעצמי עבודה מאוד מאוד חשובה. 'לכבד את רחובותיה של ירושלים'! ואימא, שהייתה מלכה אמיתית, הרי בירושלים לא הייתה לנו פרוטה לפורטה, גם היא צריכה הייתה לעבוד בבתי עשירים. עשירים היו אז בירושלים. המלכה הפכה לאישה ענייה, ענייה בכסף ועשירה מאוד מאוד ברוח. אי אפשר לתאר, ואתה אף פעם לא תבין מה זה היה הבית הקטן שלנו בירושלים".
הנהג לא עוצר: "אבא לא החמיץ מעולם תפילת שחרית כוותיקין, וגם אותי הקטן היה מעורר עימו. ואף לשירת הבקשות היה מעוררני, וכי יודע אתה טעמה של שירת הבקשות בלילות שבת קודש בירושלים? ילד קטן הייתי, הרבה לא הבנתי, אבל בגן עדן כבר הייתי. זו הייתה ההרגשה שאבא הצליח לנסוך בי.
"אבא היה עובד קשה מאוד, מכבד את רחובותיה של ירושלים היה, בבניין עבד ובכל עבודה. אבל מי שלא ראה אותו לעת ערב, לעת שקיעת החמה, מגיע לבית הכנסת ומתפלל מנחה, עובר לפני התיבה, לומד תורה ומתפלל, יושב עד אחרי ערבית בבקשות ובתהלים, לא ראה אדם מאושר מימיו. כן, אלה היו ימים של עושר וכבוד, זה היה העושר האמיתי והכבוד האמיתי.
"אבל מי יודע, נפלאות דרכי ה'. ויהי היום ואבא לא חזר מהעבודה. אימא קראה לי ואמרה, 'לך תחפש, תשאל איך זה שאבא לא חזר'. לשאול הרבה לא הייתי צריך, פגשתי אנשים ברחוב, ולקחוני הביתה. ליבו המופלא של אבא לא החזיק, ומרוב מאמץ וייסורים בעבודת ה' שבק חיים לכל חי. נותרנו לבד. אני הקטן הפכתי למפרנס הגדול של המשפחה.
"ימים קשים באו, ימי מלחמה, עבודה לא הייתה וגם לא פת לחם. אימא אמרה לי אז, 'אולי תלך, אומרים ששם רחוק, בשפלה, בתל אביב, אפשר למצוא פרנסה, שם תשבור בר, תביא קצת אוכל הביתה'. ירדתי לתל אביב, השכרתי עצמי כפועל והבאתי כמה פרוטות הביתה.
"בסופו של דבר גם אימא לא החזיקה מעמד. נותרנו אחי הקטן ואני עמלים לפרנסתנו כאן. אמרתי לו אז, 'יוסף, אל תדאג, נחזור הביתה'. מאז עברו עשרות שנים, בכל ערב שבת אני אומר לעצמי, 'אל תדאג עוד נחזור הביתה'".
'עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים'
"יודע אתה", המשיך הנהג, "לפעמים גם לאדם שפל כמוני מתרחש נס, הקב"ה חומל גם על השפלים שבבני אדם, ולפעמים שלא על פי התוכנית אני זוכה לעלות ולהתעלות בירושלים.
"הילדים גדלו והתחתנו, ומה עשו? קנו לי מונית ואמרו: 'עבודה קלה להיות בעל עגלה'. יש עבודות קלות שהן קשות, ויש עבודות קשות שהן קלות. תן לי פת חרבה בירושלים, ואגיד לך שזו עבודה קלה. תן לי עבודה קלה בתל אביב, ואגיד לך שזוהי עבודה קשה. אבל הקב"ה טוב ומיטיב וחומל דלים, ומדי פעם אני מקבל נסיעה לירושלים.
"אתה יודע מהי בשבילי נסיעה לירושלים? באותו יום אני משכים מוקדם מהרגיל, חפץ אני להתפלל ולטעום מעין טעם התפילה שאבא ז"ל היה מתפלל בירושלים, אז צריך להקדים. אילו הייתי יכול, נוהג הייתי כמנהגו של אבא ומקדים לטבול במקווה. ביום זה מקדים אני ואומר תהלים במנגינה שאבא היה אומר, רק אחר כך יוצא מהבית לתפילה, וכשחוזר אני מהתפילה לפני טעימת פת שחרית, מצחצח אני את נעליי, רוחץ ומטהר את עצמי, לובש בגדי יום טוב.
"וכי חושב אתה שאעלה לירושלים בבגדי עבודה?! וכי ירושלים עיר של חולין היא?! ככה אני יכול לבוא לירושלים. ולרעייתי אומר אני, 'יום טוב היום, אנחנו עולים לירושלים'. לעיתים זוכים אנו וגם היא מצטרפת ועולה עימי לירושלים.
"כשאני מתחיל לנסוע לירושלים, הנוסעים אומרים לי, 'למה אתה נוסע לאט?' אני נוסע לאט, לירושלים נוסעים לאט לאט. איך אפשר לנסוע מהר? הדרכים התקצרו והזמנים התקצרו. האדם לא מרגיש, לא מרגיש, לא מרגיש שהוא עולה לירושלים. בשנים עברו נוסעים היינו שעתיים וחצי לירושלים עם עצירות ותחנות. היום נוסעים שעה וכולם ממהרים! וכי מה יש למהר? אני תמיד לוקח נתיב ימני, לא עוקף. זה טוב בתל אביב, אבל לירושלים? לוקח נתיב ימני, נוסע ועובר את לטרון, מתקדם קצת ונכנס בשער הגיא. כולם לוחצים על הגז ואני מוריד. יותר לאט".
דמעותיו זולגות, והוא ממשיך: "בכניסה לעיר יש גינה, ובה פרחים יפים, 'ברוכים הבאים לירושלים'. לאחר סיבוב מוצא, כשאני עולה ועובר את בית העלמין ומגיע ל'ברוכים הבאים' אני חייב לעצור. אומרים לי, 'מה אתה עוצר? הדרך פנויה'. אני מוציא ספר תהלים קטן של אבא ז"ל. אני חייב לקרוא איזה פסוק. ככה אני נכנס לירושלים. הלב דופק, העיניים זולגות, במה זכיתי עוד פעם להיכנס לירושלים?" הדמעות ממשיכות לזלוג. "שלושה שבועות… אתה יודע מה זה שלושה שבועות?"
הגענו לתחנה המרכזית. אמרתי לעצמי: תלחץ על הגז, תעשה עוד סיבוב. באתי לשלם, והוא הסתכל עליי ואמר: "תדע לך שלא הייתה מילה אחת שאינה אמת במה שסיפרתי לך".
יצאתי החוצה ונזכרתי שלא שאלתי אותו לשמו ולא הצגתי את שמי, והוא כבר נוסע. "רגע, רגע, תעצור!" הכנסתי את היד לחלון, והוא מסתכל עליי, שואל: "מה קרה?" "לא שאלתי לשמך כל הדרך". הוא הוציא כרטיס ביקור, נתן לי, לחץ על הגז ונסע. הסתכלתי על כרטיס הביקור ולא זזתי. צמח דוד הוא שם הנהג. שמעתי שיחה של צמח דוד.
זכיתי ולמדתי באותה שעה מהי ירושלים, נפגשתי בהמיית כיסופי הנשמה לירושלים באופן העמוק ביותר כפי שחיו בליבו של אותו בעל עגלה תל אביבי, צמח דוד. לא המצאתי מילה אחת, לא הגזמתי בשום דבר. המעשה הזה כך היה.
חושבים אתם שהוויית החולין של תל אביב כולה חול היא? לא ולא. מה מונח בה, למה מכוונים המיית כיסופיה הפנימיים?! לקודש! לירושלים! כולה קודש קודשים!
הכול מעלין לירושלים, הכול עולים לירושלים, הכול מתעלים בירושלים. כולנו כאיש אחד נעלה ונתעלה בקדושתה של ירושלים, לחשוף ולגלות ולהופיע בכל מרחבי חיינו, הציבוריים והפרטיים, את קשר הקודש של האומה כולה לא-לוהיה, לתורתה, לקדושת חייה, לקדושת השראת השכינה היוצאת ממקור הקודש ומתפשטת בכל מרחבי ארץ חיינו, להוסיף עוז וחיל לגאולתנו, קוממיותנו. ונקום כולנו בגיבורים לישועת עמנו ומדינתנו. "כי עת לחננה כי בא מועד".
קרדיט איור ראשי: אלישע כץ
