1.
איני רוצה לצטט את כל הקללות שהופיעו בפרשת השבוע שעבר. רשימה ארוכה של מחלות, צרות ורדיפות מסופרת בפרשת בחוקותיי, וכולנו מקווים שרוב הצרות האלה כבר מאחורינו. אבל יש קללה אחת מיוחדת שכדאי לדבר עליה:
"וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם, וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב, וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף".
קראו היטב. מדובר באנשים שאף אחד אינו רודף אחריהם. הם שומעים קול של עלים ברוח – ובורחים ונופלים, אף שהכול בדמיון. הם לא יודעים להבחין בין סכנה אמיתית לבין פחד מדומיין. רש"י מתאר זאת כך: "יְהֵא בִּלְבָבָם פַּחַד, וְכָל שָׁעָה סְבוּרִים שֶׁאָדָם רוֹדְפָם".
אז עם המצוקות האמיתיות בעולם צריך להתמודד. אבל כל אחד צריך לבדוק שהוא לא בורח מצרות שהוא בעצמו המציא, שהלב שלו אינו מלא בפחד שאין לו שום סיבה.
2.
לא הייתי במירון בל"ג בעומר, אלא במקום אחר מלא קדושה – סלון הבית של נעם רז ז"ל, ביישוב קידה. בני המשפחה ישבו שם שבעה על נעם, בעל ואב ולוחם ימ"מ שנפל בקרב בג'נין. הגעתי לשם לערב לימוד שנערך אמש לנשות היישוב לל"ג בעומר.
יש שלוש מילים ששומעים שוב ושוב בחדשות מאז נפילתו של נעם:
נעם – כמה נעימות ועדינות היו באדם שהיה לוחם ומפקד קרבי, שיצא שוב שוב למבצעים מסוכנים. מתברר שאפשר לעשות זאת ולהיות מלא בנעם.
רז – רבי שמעון בר יוחאי, שיום פטירתו חל לאחרונה, לימד אותנו את תורת הסוד, את הנסתר, את הרז. נעם היה אדם שלומד תורה במסירות, שמתנדב במסירות, שמקים במסירות מטע חקלאי, והכול בשקט, בלי פרסום ובלי שואו. אילו עוד רזים כאלה מסתתרים באנשים שחיים סביבנו? לא רק מה שגלוי לעין קיים.
קידה – הקהילה של קידה עוטפת את משפחת רז. היישוב שנמצא בבנימין נקרא על שם צמח הקידה שצומח באזור, אבל הרגשתי שהמילה 'קידה' מתאימה כאן בעוד הקשר: אלפים גודשים את הבית, ומיליונים משתתפים בצער. רבים כל כך מרגישים צורך לקוד קידה של תודה.
כשנפרדנו שיתפה אותי אפרת רעייתו ברעיון שאמר פעם הרב אהוד ברזילי: היא מרגישה כאילו היה בעולם בקבוק קטן וסגור של בושם, רק שלה, ועכשיו הוא נפל והתנפץ, אז כל העולם מתבשם ממנו.
בשורות טובות.
3.
"מה המסר המרכזי שעליי להעביר כאן? להגיד לאנשים לחזור לבתי הכנסת?" כך שאלתי את הרב הראשי של בריטניה, הרב אפרים מירוויס, לפני כניסת השבת.
ארבעים ושניים מרצים הגיעו לשבת המיוחדת של ארגון 'המזרחי' באנגלייה. כל אחד דיבר בכמה בתי ספר, בתי כנסת ואולמות במסגרת שבת ראשונה מסוגה לחיזוק הקהילות אחרי הקורונה. אלפים הגיעו כדי להיות שוב ביחד בשבת, להתפלל, לשיר, ללמוד תורה, כמו פעם.
לתומי חשבתי שהרב הראשי פשוט ירצה שאני אקרא לאנשים לשוב, אבל הוא ענה לי אחרת וחשף עיקרון חינוכי עמוק:
"להגיד לאנשים לחזור לבתי הכנסת? לא באנו לנזוף בהם ולשאול אותם איפה הם. נכון, רבים מחברי הקהילה שהיו מחויבים פחות, נעלמו. עבור חלקם ההליכה לבית הכנסת הייתה הרגל, וההרגל נעלם בשנתיים האחרונות.
"אבל כדי להחזיר אותם צריך לשאול למה בכלל באים – צריך לטפח אמונה אמיתית וקשר אמיתי לקדושה. צריך לגרום לאנשים להבין מהי פרשת השבוע וכמה חשוב לשמוע אותה בבית הכנסת בשבת. צריך שירגישו מה המשמעות של זהות יהודית ושל קהילה פעילה ותוססת. אם הם יבינו את זה, אם נדליק את הניצוץ, כולם כבר ירצו לבוא. אנחנו לא נוזפים, אנחנו מלהיבים".
ואכן, הרבה התלהבות והתרגשות הייתה בשבת האחרונה בלונדון. מקווה לקחת קצת מכל זה בחזרה איתי לישראל.
4.
זה אחד הסיפורים האהובים עליי: בעיירה קטנה גרו עשר משפחות יהודיות בלבד, ובהן רק עשרה גברים מבוגרים. מדי יום ביומו הם באו כולם להתפלל יחדיו, כדי שיהיה מניין של עשרה. בגלל המחויבות הגדולה הזו, גם מי שחש עייפות או חולשה נאלץ להתגבר על הקושי ולבוא להתפלל. כל אחד הבין שהכול תלוי בו.
באחד הימים נערכה מסיבה חגיגית: לעיירה הצטרפה עוד משפחה יהודית! כבר למחרת בבוקר לא התכנס מניין לתפילה. כל אחד הרגיש קצת פחות אחריות, ידע שיסתדרו גם בלעדיו ופשוט פטר את עצמו מהמשימה.
פרשת השבוע, פרשת 'במדבר', נפתחת במפקד מקיף שבו סופרים את הציבור ונותנים לכל יחיד, לכל משפחה ולכל שבט תפקיד ושליחות. המסר הוא שגם בקבוצות גדולות, גם בתוך עם שלם, לכל אחד יש מקום ומשימה. כל אחד חשוב. וממש כמו באותה עיירה יהודית, כל אחד צריך להפנים שאי אפשר בלי החלק המיוחד שלו. גם כיום.
