יש כאן הצעה ללכת צעד נוסף עם התיאוריות החשובות של אבישי בן חיים וגדי טאוב, שמנסה להסביר מדוע החלוקה ההולכת ומתבררת מחדש בשיח הציבורי, לא מסתפקת בדתיים מול חילוניים, וגם לא ימניים מול שמאלניים. הולכת ומתגלית כאן קומה הרבה יותר עמוקה, אבל תכלס גם פשוטה.
עוד שבוע של הידרדרות בתחושת הזהות של המדינה. עוד הלוויה שהופכת לאובדן ריבונות במרכז עיר הבירה, עוד תמונות של צוות רפואי שנועל עצמו מפני השתוללות משפחה ערבית בבית החולים. עוד סרטון של תל אביבית מניפה דגל ישראל מול עשרות דגלי פלשתין בקמפוס אוניברסיטת תל-אביב. "אנחנו מאבדים את המדינה", אנשים מתלחשים בינם לבין עצמם בייאוש.
סיטואציה הזויה של מדינה בעלת הרבה מאוד כוח ורוב יהודי מוחלט מוצאת את עצמה מסורסת לנוכח כל הרמת ראש אזרחי עלובה של ערבים. הרי אין כאן את מי לשכנע שהכוח בידינו. אפילו האיומים שהעולם הערבי המתפרק יבער אם נכניס שוטרים להר הבית הם בדיחה גרועה. עם כל החשיבות והכאב, בסוף כל הקריאות של מנהיגי הערבים הסתכמו בפיגועי דקירה ובגרזינים פחדניים ושפלים.
אבל תחושת הסירוס והקיפאון אינה מניחה לנו, כי יש כאן בירור לעבור. כשהבירור הזה ייגמר נכון, נעבור לשלב הבא. לא ערביי סכנין לא עברייני טובה זנגרייה, לא הבדואים בנגב, לא החבורה הפחדנית במזרח ירושלים וגם לא חמאס בעזה יהיו העניין. הבירור הוא בתוכנו.
מה השתבש
ימינה תורמת לעם שלנו בירור חשוב מאוד. כשהשר מתן כהנא, ציוני דתי קלסי מבית טוב, מפרמט באופן בוטח כל כך את החזון הציוני וכותב השבוע בפוסט לא ייאמן שמדינה דו-לאומית זאת בכלל ההזדמנות שלנו, הרי שמדובר באירוע חשוב.
אז מה אם הוא לא כתב את המילים "מדינה דו-לאומית"? כשמכנים שילוב מוסלמים ששוללים את הציונות בהנהגה של המדינה היהודית "הזדמנות שאסור לפספס", אין, פשוט אין לאן לברוח. זאת בדיוק הגדרתה של מדינה דו-לאומית.
די ברור שאם תשאלו אותו הוא יגיד: חלילה! אני בעד מדינה יהודית ונגד מדינה דו-לאומית. וזה חלק מהבירור. כי זאת כבר לא רק הפרת הבטחת בחירות, זה פירמוט ערכים בלתי נתפס. אפשר להאמין לו שהוא באמת לא מצליח לראות איך הוא נשאב עמוקות לתוך החזון המפרק של השמאל הקיצוני.
להפטיר "שקרן" או "הזוי" זה פספוס ענקי. חברה החפצה בבירור האמת חייבת לעשות עבודה של בירור אמיתי של מה שהשתבש אצלנו. הרי הוא ונפתלי בנט והחברים הדתיים הלאומיים הרבים הסובבים אותם, כולם ינקו משנה דתית-לאומית.
לא צריך ללכת רחוק – יש בקרבנו רבים, חלקם מבכירי ההתיישבות, וחלק אומנם קטן אפילו ממנהיגי הרוח והישיבות – שגם ברגעים האלה אינם רואים בעיה בחבירה לכוחות הפוסט-ציוניים בחברה הישראלית. חרף כל הקצף שיצא כאן בחברה בשנה האחרונה הם רואים בזה ברצינות גמורה "איחוי". זאת הסיבה שגם כשמנסים לזעזע אותם בחבירה למפלגה מוסלמית הם מקסימום מפטירים: "נו, גם ביבי היה עושה אותו הדבר". גם כשנחצה הקו המוזר שהם הציבו לעצמם , שרע"ם כן והמשותפת לא, הם שותקים וממשיכים.
וזאת הבעיה העיקרית בחלוקה הסוציולוגית החשובה שעושים אבישי בן חיים וגדי טאוב, כל אחד והתאוריה החשובה באמת שהגה: החלוקה הזאת לא מבהירה על מה המאבק ולא עוזרת לאדם הציוני שרוצה לדבוק בטוב לוודא שהוא בצד הנכון.
באופן פשוט, אולי פשוט מדי, מה שעומד ביסוד המאבק בין המחנות כיום הוא איזו היא התרבות המובילה והמכריעה במדינת ישראל: אם תרבות התורה והמסורת היהודית או תרבות הגויים. במילים רכות יותר, היהדות או הנאורות. אנשי היהדות מול אנשי הנאורות.
כן, ברור שלא בכל דבר היהדות והנאורות מתנגשות, אבל השאלה היא לא רק מי מכריע ברגעי התנגשות אלא למי בלב ובמוח אנחנו נותנים את הבכורה. ברור שיש הרבה מאוד אנשי יהדות נאורים, וברור שיש הרבה מאוד נאורים שהם גם שומרי תורה ומצוות. ובכל זאת, כל אחד בנפש עמוק מעניק לצד מסוים את הבכורה. האם הכבוד והרוממות ניתנים למסורת ולתורת ישראל או שאני אומנם שומר תורה ומצוות וגם לומד תורה, אבל האור שאליו אני מכוון הוא מה שמכונה העולם הנאור?
הנאור יכול להביא הרבה מאוד מקורות מהתורה ומחז"ל, הוא גם ימצא כמה רבנים שיצדדו במשנתו, אבל למעשה הוא חש בוז וזלזול עמוק כלפי רבנים שלא רכשו השכלה אקדמית בעולם הנאור, ונותן למחשבה המערבית את הבכורה. בסתר ליבו קנט חכם וצודק יותר מרבי עקיבא.
למעשה הוא בעצם שגריר של העולם הנאור בתוך טריטוריית היהדות, וכל תפקידו הוא לגייר את היהדות לעולם הערכים הנאור. עולם הערכים של הנאור הדתי הוא מזמן פרוגרסיבי עד לשד עצמותיו גם אם הוא ממשיך ליהנות אינטלקטואלית מההגיגים תלמודיים ואפילו קבליים, כמובן כשאלה מתאימים למה שמכונה ערכי הנאורות.
לעומתו איש היהדות יכול לקחת לא מעט מהעולם הנאור, וחלק עצום מאנשי היהדות כבר רכשו השכלה וכלים רבים מהעולם האקדמי. אבל בתוכו הוא חש קודם כול תחושת עליונות, ולעיתים גם בוז, כלפי עולם הערכים הנאור. כשיש ערכים מבחוץ שכן מסתדרים עם עולם הערכים היהודי המסורתי, הוא ישמח מאוד לצטט אותם כתנא דמסייע.
איש היהדות לא בטוח איש שומר תורה ומצוות, אבל בנפשו הוא שומר אימונים לעולם הערכים היהודים – אליו הוא רוכש כבוד. כלפי העולם הערכים המערבי הוא לפחות חשדן שלא לומר בז לו.
מכאן אפשר להבין מדוע החלוקה בין המחנות בישראל היא לאו דווקא בין אשכנזים לספרדים, אבל אכן, מאחר שרוב הספרדים באים מתרבות שפחות רוחשת כבוד לעולם הנאור, הם נשארו נאמנים לתרבות היהודית. מבחינתם הבכורה שייכת ליהדות באופן בלתי מעורער, גם כשהם לפעמים לוקחים כמה דברים מהעולם הנאור. הם מכבדים באופן מובנה רב על פני פרופסור, חכם ונאור ככל שיהיה.
אבל לצידם באותו מחנה יש רבים מיוצאי אירופה שלמרות קרבתם לעולם הנאור, הבכורה היסודית אצלם שמורה לתורת ישראל וללומדיה. הם חשים בוז כלפי הפרוגרסיביות כי הם מזהים אותה, ובצדק, כחלק מהעולם הנאור.
הסיפור הפוליטי הציוני-דתי מציג את הדברים באופן כמעט שלם: החלק הציוני-דתי שהוא קודם נאור ורק אחר כך גם דתי נמשך פוליטית למי שמסמנים את העולם הנאור, כי את הכבוד העמוק הם רוחשים לשם. לעומתם החלק הדתי-לאומי שרואה את עצמו לפני הכול יהודי מבחינה תרבותית, חש רתיעה מובנית מהצד הפוליטי הנאור ונמשך לחיבור לאגף היהודי.
גדי טאוב, פורום קפה שפירא ואבישי בן חיים, כולם אנשים שדווקא מתוך המגע האינטנסיבי שהיה להם עם העולם הנאור פיתחו כלפיו בוז ודחייה, וממילא מוצאים את עצמם בצד שהולך ומעריך יותר ויותר את המסורת ואת היהדות. בסוף גם אם חלקם לא למד אותה כמו שלומד אותה הרב הספון על הסטנדר שבכלל לא מתעסק בכל הוויכוח הזה, הם בחרו בתוכם להעניק לו את הבכורה.
אנשי היהדות מול אנשי הנאורות ותרבות הגויים. ציונות מול פירוק המדינה היהודית. נכון. אין בחלוקה הזאת חידוש גדול, זה בהחלט אותו סיפור עתיק של התייוונות אי-אז ערב הקמת המדינה החשמונאית וגם אותה הערצה לתרבות האירופית ערב מלחמת העולם – תמיד היו שם חילונים ודתיים שבנפש פנימה הכריעו מי כאן המאיר ומי החשוך.
באופן עמוק החלוקה הזאת היא גם התשתית להורדת הידיים שיש כאן תמיד בין "היהודית" ל"דמוקרטית". כולנו רוצים את שניהם, אבל יש רגעי מבחן שבהם גם צריך להצביע למי הבכורה.
הבירור שמתרחש לנגד עינינו חשוב מאין כמוהו. הצד הנאור מתגלה בימים אלה במערומיו. הנאורות הדתית-לאומית, שבסתר ליבה מעריצה קודם את העולם המערבי ואת ערכיו ורק אחר כך גם שומרת תורה ומצוות, מתגלה לאט לאט כפוסט-ציונית לכל דבר. במודע או בתת-מודע הולך ומתגלה שאנשי הנאורות, גם אם הם דתיים, מביאים למעשה לפירוק הציונות והמדינה היהודית.
כל אחד, דתי וחילוני, צריך לשאול את עצמו בשקט פנימה בכנות ובאומץ: מי בליבו המאיר ומי החשוך, תורת ישראל העתיקה או תרבות המערב הנאורה? במי הוא גאה באמת? זאת היום הפכה להיות שאלת הבוחן הציונית מספר אחת.
