השבוע דיברתי לפני בנות סמינר מתוקות שהגיעו לשבוע מארצות הברית. כרגיל, אם אנחנו לא בסלולרי עצמו, אנחנו מדברות רק עליו. על ההתמכרות, על הרצון להיגמל, על היכולת להביט שוב פנים בפנים.
בסוף ההרצאה ניגשה אליי נערה מתוקה בת 19 ואמרה לי שהיא לא מצליחה לראות את עצמה ממשיכה אחרי נפילה מסוימת בענייני צניעות. היא מרגישה שקרנית: היא נראית בת ישראל צדיקה, ובפנים השקר הנורא הזה, או שזו בעצם האמת שלה.
כמה נערים ונערות מסתובבים בינינו, בטוחים שהם שקר, יפים מחוץ וכעורים מפנים, והם זקוקים רק לדיבור המופלא הזה שבפרשת בחוקותי, כשה' מבטיח "והתהלכתי בתוככם", ורש"י באחד מפירושיו המופלאים מפרש: "אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, ולא תהיו מזדעזעים ממני. יכול לא תראו ממני? תלמוד לומר: והייתי לכם לא-לוהים". ואו. הקב"ה מבטיח שבתוכו של כל אחד "מטייל" הקב"ה, כמו בגן עדן, כמו במציאות שלפני החטא. זה הפנים האמיתי שבכל אחד!
אם כן, למה ההרגשה המלוכלכת?! כאן החלק השני בדברי רש"י: דווקא מפני שהוא בקרבכם, הא-לוהים. היראה הזו שאתם חשים היא בדיוק ההוכחה שנפשכם טהורה כל כך, מפני שאם לא כן, לא הייתם מזדעזעים מעצמכם כך.
אז מה עושים עכשיו? רק מי שמבין שה' מטייל בקרבו, שהוא נשא של גן עדן, יכול ליפול, לומר "טעיתי" ולהתאושש. זו הסיבה שחגו של הר מירון מקדים תמיד את החג של הר סיני. מי יעלה בהר ה'? רק מי שיקום אחרי שנפל. רבי עקיבא הקים מפעל חיים ענקי, אבל הודה שככל הנראה טעה, והתחיל מחדש. רבי שמעון בר יוחאי נתן עיניו באנשים "פשוטים", הפך אותם לגל עצמות, ואחרי שהבין שטעה העניק לעם הזה את החג הכי עממי, ל"ג בעומר. מהר מירון כבר אפשר לעלות להר סיני.
היהדות פשוטה מאוד, הסברתי לנערה העצובה ההיא. בניגוד לשיטות הנפש החדשות, שיאמרו לך "זו לא את" ורק יעמיסו רגשי אשם נוספים, תאמר היהדות בפשטות: חייב אדם להודות על הרעה שעשה כשם שהוא מודה על הטובה שיש בו. איזו חברה מתוקנת היינו נעשים אילו ידענו – כפוליטיקאים, כמנהיגים, כאנשי חינוך – גם לומר "טעיתי". גן עדן אינו אוטופיה, הוא כאן תמיד. התחושה שנפלנו מעידה כאלף עדים על קיומו.
נפלת? קומי לך יפתי ולכי לך, ה' מטייל איתך עכשיו.
