אחר כך גיליתי שלחדרים אין מפתחות, ככה שמי שרוצה פרטיות יכול רק להמשיך ולפנטז. א-לוהים, כך אומרים, נמצא בפרטים הקטנים. איזה בזבוז, חשבתי לעצמי, אשכרה השקיעו כל כך הרבה, ובאמת הכול נראה ליגה, חבל שהם נופלים בקטנות.
ואז אותו א-לוהים החליט לתת לי שיעור בחינם על פרופורציות בחיים: למחרת, שבת בבוקר, חום של שלושים ותשע מעלות, החשמל בכל הצימרים נפל. אין גוי של שבת. אין כלום. הישרדות גרסת החיים. רק אתה, השבת והחמסין שקפץ לביקור וכמו אורח טרחן במיוחד הגיע בשביל להישאר, יש לו זמן והוא לא מתכוון ללכת לשום מקום.
חשבתי שאני חולם. אללה יוסטור, איזה חום. ואם חשבתי שזה הסוף, הגיעו הזבובים. גם הם התרשמו מהצימר. מהאבזור. גם הם באו בהרכב משפחתי.
ופתאום לא עניין אותי שום ווים לתלייה ושום מפתחות, רק שיהיה קצת נעים. שהמזגן ידלק. שלא נימס בחום הזה. קיבלתי פרופורציות. שום דבר בחיים האלו לא מובן מאליו. שום דבר. אפילו מזגן דולק. אפילו זה שהחשמל ממשיך לעבוד ולא נופל.
כעסתי. מה השטויות האלו? איך דפקו לנו את השבת? בואו נתבע אותם! גם עורך דין טירון יוכל בקלות להוציא מהם חמישים אלף שקל על עוגמת הנפש. נראה לי מובן מאליו. הלכתי נסער ליהודי אחד בלבוש חסידי. שאלתי אותו: "תגיד, מה אתה מתכוון לעשות?" חשבתי להתנחם בזה שאמצא עוד מישהו שכועס ובא לו לתבוע את העולם.
"את האמת?" הוא ענה לי, "אני לא מתכוון לתבוע אותו. לא רוצה לפגוע ביהודים. באח שלי. אחים לא תובעים. אתה מבין, זה מקום חדש. בהרצה. בטח הוא לגמרי מבואס ממה שקרה לו. הוא כבר יתקן להבא את מה שצריך תיקון. אבל למה לפגוע לו בפרנסה? זה יכול לקרות לכולם. חוץ מזה, הילדים שלך נהנו?" "בטח", עניתי, "חבל על הזמן". "נו", הוא ענה והמשיך, "אז זה מה שחשוב, לא?"
התביישתי. תפסתי את עצמי. אני בא אליו עם צדק ומשפטים ודיני תביעות, והוא מדבר איתי פשוט. באהבת ישראל. בגדלות. בנחת. בלפנים משורת הדין. וחשבתי על דמותו של לוחם הימ"מ שנהרג בשבוע שעבר, נעם רז הי"ד. על העדינות. על המסירות. מעניין איך הוא היה מגיב. בטח היה מגחך על כל העניין. ככה זה כשהיום-יום שלך מורכב מחיים ומוות. ממסירות נפש. אין לך זמן לקטנות.
"אני בטוח שהוא יתקן את החשמל וזה לא יקרה שוב", אמר לי החסיד. "אם ירצה ה' אני אגיע לכאן עוד פעם". אהבת ישראל. יש מי שבשבילם זה יותר מסתם משפט.
