כותרות חמות :

מהפכת היובל הישראלית
מהפכת היובל הישראלית

מהפכת היובל הישראלית

בתוך עולם המיטלטל בין רעיונות כלכליים וחברתיים סותרים הגה זאב ז'בוטינסקי חזון יהודי-עולמי לכלכלה צודקת יותר ולמעשה לניהול חברתי צודק יותר, המושתת על היובל שומרים על תחרות ועל שפיות –

בשבת שעברה שיחקנו אשתי ואני עם הילדים במשחק קופסה נחמד שקנינו לאחרונה, ובמשחק כמו במשחק יש מי שמצליח יותר ויש מי שמצליח קצת פחות. ברגע מסוים ראתה אשתי שאחד הילדים עלול לפספס מהלך שיכול לזכות אותו בנקודות זכות רבות, ולכן התערבה והמליצה לו לשים לב להזדמנות הפז שנקרתה בדרכו. ובאמת, הודות להמלצה התברר בספירת הנקודות בתום המשחק שהעצה הטובה זיכתה אותו גם בניצחון.

אלא שכצפוי, ההתערבות הזאת ממש לא מצאה חן בעיניי הילדים האחרים, וכבר במהלך המשחק נוצרה מהומה קטנה, והיא גדלה כאשר התבררו תוצאות המשחק הסופיות.

"ייאבקו נא בני-אדם, יפסידו ויזכו. מן הצורך רק לרפד את זירת ההתגוששות בדשא רך, למען לא ייחבל הנופל חבלה מכאיבה מדי: 'ריפוד' זה, הרי אלה יום השבת, פאת השדה, מעשר… ומפרק לפרק נשמעת בזירה שריקת השופט"

אומנם משחק הוא רק משחק, אבל משחקים, כידוע, הם הזדמנות נהדרת לשים לב לדרך שבה משחק החיים שלנו מתנהל. גם כלכלת השוק לדוגמה היא סוג של משחק, וכמו במשחק גם שם יש מנצחים, יש מפסידים, ויש מי שמשוועים לסיוע שיציל אותם מהמצוקה שנקלעו אליה. בדברים שלהלן אציג בקצרה את הדרך שבה ראה זאב ז'בוטינסקי את פרשת היובל, שעליה נקרא השבת: מפתח להבנת הבשורה הכלכלית של התורה.

 

בין סמית' למרקס

במאמר פתיחה לספר 'לתיקונו של עולם' ('משנתו החברתית והכלכלית של זאב ז'בוטינסקי') כתב פרופ' תיאודור בלבריסקי מבוא קצר להבנת המאבק האידאולוגי על השוק הכלכלי העולמי: "שתי שיטות לארגון הפעילות הכלכלית התחרו ביניהן על השליטה בעולם מאז תחילתה של המהפכה התעשייתית, במאה השמונה עשרה. הקפיטליזם, שצמח מן ההתפתחויות הטכנולוגיות שהושגו במאה השמונה עשרה והגיעו לשיאן במנוע הקיטור, שם קץ לעידן הפיאודלי.

"העושר נעשה מקור עוצמתה של אומה, ההישגים החומריים החלו להיחשב לסימני הצלחה, ושווקים חופשיים היו למנוע הפעילות הכלכלית. אדם סמית', אולי אחד מהוגי הדעות החשובים ביותר בתולדות המחשבה הכלכלית, וחסיד נלהב של החירות, ניתח את יסודות הכלכלה הפוליטית בספרו הנודע 'עושר האומות', שראה אור ב-1776. סמית' גרס כי חופש כלכלי מוחלט וממשל מוגבל הם הסביבה הטובה ביותר לצמיחה כלכלית, ויתרמו לעושרם של האומה ושל אנשיה.

"לאו דווקא, אמר קרל מרקס, מייסדו האינטלקטואלי של הקומוניזם. מרקס פרסם ב-1848 – יחד עם פרידריך אנגלס – את 'המניפסט הקומוניסטי', וחשוב מכך, את 'הקפיטל'. תיאוריה של הכלכלה בשלושה כרכים, שהראשון שבהם התפרסם ב-1867. לדבריו, החברה המסודרת וההרמונית מבית מדרשו של סמית' אינה אלא אשליה, והפעילות המסודרת של חברת השוק היא אחיזת עיניים.

"ההיסטוריה, אמר מרקס, כל ההיסטוריה – היא מאבק בלתי פוסק בין מעמדות בחברה, והמתח השורר בין השולטים לנשלטים הוא תופעת קבע בכל חברה שהיא, בכל התקופות. אחד דינה של החברה הקפיטליסטית הוא אפוא להיכשל והיא תתפורר מעצמה".

מרקס עצמו, כידוע, מת זמן רב לפני תחילת הקומוניזם של המאה העשרים, ואיננו יודעים מה היה חושב אילו ראה את המפלצת הרודנית שיצרה השיטה שייסד.

בתוך עולם המיטלטל בין רעיונות כלכליים וחברתיים סותרים הגה זאב ז'בוטינסקי חזון יהודי לכלכלה צודקת יותר, ולמעשה לניהול חברתי צודק יותר. ננסה לטעום מעט ממנו.

 

כל אדם הוא מלך

במאמר שפורסם בפולין לפני כמעט מאה שנה ('רעיון היובל', מתוך זאב ז'בוטינסקי, כתבים, אומה וחברה, עמ' 173–180) ניסח ז'בוטינסקי את ההבדל בין עמדת התורה במצוות היובל לבין העמדה הסוציאליסטית: "התרופה המקראית לקלקלה הסוציאלית, שמה 'שנת היובל'; מדובר בה בספר ויקרא, פרק כ"ה. ההבדל היסודי בינה לבין הסוציאליזם הוא הבדל בין שיטה הבאה לתקן את הרעה לבין שיטה הבאה לקדם את פני הרעה". לדבריו, הסוציאליזם הוא ניסיון ליצור משטר שימנע מלכתחילה את הפערים החברתיים שהשוק החופשי יוצר.

הצרה הסוציאליסטית מתחילה מהרגע שבו בעל ההון יכול לקנות את עבודת שכניו בזול ולמכור את פירות עבודתם ביוקר. התורה מבקשת מצד אחד לשמור על החופש הכלכלי של האדם ושל השוק, ומצד שני לאזן את החופש על ידי תיקונים נקודתיים: השבת, מתנות עניים, המעשר וכדומה. כל אלה אינם מדכאים את יוזמת האדם ואת השוק החופשי מצד אחד, אך מצד שני מרככים את הנזקים שהם עלולים ליצור. היובל, לדבריו, הוא מעין שיא של תיקון לפערים שנוצרים בכלכלת השוק.

על פי התוכנית שבמקרא, ישמרו חיי הכלכלה גם לאחר היובל על חופש מלא של שינויים נוספים. "ייאבקו נא בני-אדם, יפסידו ויזכו. מן הצורך רק לרפד את זירת ההתגוששות בדשא רך, למען לא ייחבל הנופל חבלה מכאיבה מדי: 'ריפוד' זה, הרי אלה יום השבת, פאת השדה, מעשר… ומפרק לפרק נשמעת בזירה שריקת השופט: המנצחים והמנוצחים חוזרים אל המקום ששם התחילו במאבקם, וניצבים בשורה אחת שכם אל שכם. ומפני כך דווקא, שהמאבק עתיד להימשך".

ובחזרה למשחק שבו פתחנו. דווקא העמדה האנטי-מרקסיסטית של ז'בוטינסקי (המבוססת כאמור על דין היובל), שאיננה מתערבת דרך קבע במשחק החיים, מניחה שאין 'מדכאים' ו'מדוכאים', אלא כל אחד הוא מלך בדרכו. כל אחד, כנברא בצלם א-לוהים, זכאי לכבוד וראוי להערכה ולחופש. החופש הזה מוציא מהאדם תנופת יצירה, יוזמה וכישרון. ומפעם לפעם מגיע היובל ונשמעת שריקת השופט הקוראת להתחיל את המשחק מהתחלה.

 

 

 

 

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן