נולדנו לדור שמחפש דבקות, דור שמחפש שייכות לדבוקת מעריצים ענקית: מעריצים של זמר מפורסם ולהבדיל – של תורה רוחנית מסוימת. אני מעריצה את המעריצים. בעוד שאנחנו גודלנו להיות מנהיגים ומנהיגות, פורצי דרך חדשה, ירצה הדור העניו הזה רק לעקוב… לעקוב אחרי מי שעוקבים כולם, להיכנס לפוסט הכי ויראלי ופשוט לסמן לייק.
כמה מתאבל האב, בן הדור הישן, בסיפורו הגאוני של רבי נחמן 'מעשה מרב ובן יחיד'. יש לו בן יחיד והוא רוצה אותו 'המאור הגדול'. הוא רוצה ילד פורץ דרך. אבל הבן שלו רק רוצה לנסוע לצדיק, להיות מקבל, המאור הקטן שמסתנוור מהאור של הגדול. אני אוהבת את זה, זו בעיניי תורת הקבלה בהגדרה, עד שהזוהר מסנוור מדי.
כשהאור ענקי, ובעיקר כשנקשרת בו קדושה, שוכחים להיזהר. כך רבני־דמה שמסנוורים את הבאות והבאים לבקש מהם עצה, כך ילדים תמימים שלא יחשדו לעולם במלמד שלהם שהוא יכול, חלילה, להיות השטן בעצמו.
כך נזנחו אמצעי הזהירות במירון במשך שנים רבות כל כך, מפני שהצדיק מגן, מפני שהעלייה להר מקודשת ומקדשת את כל האמצעים. ודווקא רבי שמעון יעמוד בראש ההר ויבקש: "היזהרו!" דווקא מחפשי הדבקות עלולים להידבק מדי זה לזה, וכשאיש לא דאג להם ולא נקט אמצעי זהירות מינימליים, כל הזוהר שבעולם לא יכול להציל.
לרבי שמעון יש 'אידרא', חצי גורן עגולה של תלמידים שישבו ולמדו סביבו. מספר התלמידים היה מוגבל ובעיקר – אופן הכניסה לאידרא. העיקרון היה להיזהר ולהתיישב איש במקומו כדי "שלא להפסיע מעל לראשי עם קודש"! הגמרא מתארת כיצד בהפרת הסדר המופתי נרמסו לפעמים תלמידים – אלה שכבר נכחו באידרא או אלה שאיחרו ומעדו מעל לראשי עם קודש.
הזוהר הוא זה שיכתיב זהירות. אפילו רבי שמעון נדרש לשוב למערה לאחר שהזוהר שלו סנוור את המרחב הציבורי ולמעשה לא הותיר מקום לאנשים בעלי דבקות 'פשוטה', אלה שרצים עם הדסים בערב שבת, אלה החיים חיי שעה.
הזוהר יתחנן אלינו שננקוט את כל אמצעי הזהירות והאזהרה, עד כמה שיד אנוש מגעת, כך שחלילה לא ייגדעו חיי עולם בשעה אחת.
