מדורות ל"ג בעומר מסמלות בעיני רבים את אש תורת הסוד של רשב"י, שנפטר ביום זה, אך לא רק. הגמרא ומקורות נוספים תוחמים את פטירתם של 24 אלף תלמידי רבי עקיבא בתקופה שבין פסח לל"ג בעומר, במגפה שבאה עליהם על ש"לא נהגו כבוד זה בזה". אולם ישנם לא מעט מקורות מאותה תקופה הטוענים כי המגפה הייתה בעצם מלחמה, והתלמידים היו למעשה לוחמים שלחמו במסגרת המרד שהוביל בר כוכבא כנגד השלטון הרומי. לפי זה, המדורות שמודלקות הן זכר למדורות שנהגו אותם לוחמים להדליק כדי לאותת לחבריהם שהסתתרו במקומות אחרים. הלוחמים, תלמידיו של רבי עקיבא, התגייסו למערכה במצוות רבם, שראה בבר כוכבא מנהיג דגול ואפילו משיח (תלמוד ירושלמי, תענית, פרק ד, הלכה ה). במרוצת ימי הגלות, סיפורו המיוחד של מרד בר כוכבא – המאבק המציין את העקשנות של היהודים לחיות כבני חורין בארצם – הלך ונשכח.
חג לאומי נולד
סיפורו של מרד בר כוכבא, ההתקוממות האחרונה שהוביל היישוב היהודי בארץ ישראל שלאחר חורבן הבית, אומץ בהתלהבות לפני יותר מ־120 שנה בתנועה הציונית, שביקשה לסמן את ל"ג בעומר לא כיום דתי אלא כיום המציין גאווה וחירות לאומית. קביעה זו, כאמור, לא הייתה מקרית. לא מעט חוקרים ואפילו רבנים דוגמת הרב שלמה גורן זצ"ל והרב מרדכי הכהן, טוענים כי יום ל"ג בעומר נקבע לזכר המרד. בין היתר הם נסמכים גם על קביעתם של החיד"א והחתם סופר שלפיה יום פטירתו של רשב"י לא היה בל"ג בעומר, וכי ההסברים של"ג בעומר הוא יום הפסקת המגפה נועדו להסוות את מהותו הלאומית של היום.
בשנותיה הראשונות של המדינה ניתן היה לראות בל"ג בעומר במירון, לצד החוגגים הדתיים, גם חניכי הצופים ו"הגדנ"ע"
לפי התיאור המקובל בקרב חוגים ציוניים, בל"ג בעומר חל מפנה לטובת צבאו של בר כוכבא מול הרומאים, ובו בלילה הושאו משואות לבשר על הניצחון. דעות אחרות מסמנות את יום ח"י באייר (ערב ל"ג בעומר) כתאריך שבו יצאה הבשׂורה על פרוץ המרד הגדול. דעה זו מקבלת אישוש מעדותו של יוסף בן מתתיהו בספרו "מלחמות היהודים". בתיאור קורות המרד הוא מציין את י"ז באייר כיום שבו התרחשה הפעילות האלימה הראשונה במסגרת המרד, ושבערבו של אותו יום הפיצו את נס המרד באמצעות הבערת מדורות בראשי ההרים, בדומה לדרך שבה היו מפרסמים את קידוש החודש.
לאחר הקמת המדינה ומלחמת השחרור, ולאור העובדה ששלושת המקומות הקדושים החשובים לעם ישראל – הר הבית והכותל, קבר רחל ומערכת המכפלה – נותרו תחת שלטון ירדני, עודדה ההנהגה הציונית עלייה למירון בל"ג בעומר בשל המסורת הלאומית הנסתרת שבו. בשנותיה הראשונות של המדינה ניתן היה לראות בל"ג בעומר במירון, לצד החוגגים הדתיים, גם חניכי הצופים ו"הגדנ"ע", שסמל תנועתם, חץ וקשת, לקוח ממיתוס בר כוכבא. באותה תקופה היה קל לכולם לקבל את הזיקה למירון אם מבחינה דתית ואם בגלל הצורך לאומי. אף שההנהגה הציונית לא הזדהתה עם המסר הקבלי־תורני של רבי שמעון בר יוחאי, מכיוון שרבי שמעון בר יוחאי היה תלמידו של רבי עקיבא ואף היה מתומכי המרד, קל היה לחבר אפילו את זכרו לערכי הציונות.
כך הפך ל"ג בעומר בתרבות הציונית ליום המציין גבורה פיזית יהודית וקוממיות מתחדשת, שבמרכזן עומדות שלוש דמויות "מרדניות": רבי שמעון בר יוחאי, רבי עקיבא ומעל כולם המצביא העברי הגיבור שמעון בר כוכבא.
לא מעט ארגונים ציוניים חגגו את ל"ג בעומר, ויש אפילו שמועד הקמתם נקבע לתאריך זה. למשל, ארגון "אהבת ציון" שנוסד בסוף המאה ה־19 ובהמשך שינה את שמו לארגון "בר כוכבא", קבע את יום ל"ג בעומר כיום חג. ביום זה, חברי תנועת "חובבי ציון" נהגו לערוך טיולים וחגיגות בטבע, חברי ביל"ו היו מדליקים משואות ותנועת "מכבי" הייתה עורכת תהלוכות. יום ל"ג בעומר אומץ אפילו בידי תנועת "השומר הצעיר" כיום תנועתי. תנועת "בני עקיבא" קבעה את יום ל"ג בעומר כיום ייסוד התנועה, והנצחת שמו של רבי עקיבא בשמה הייתה לא רק מטעמים דתיים, אלא על בסיס ההנחה כי תלמידי רבי עקיבא היו גם לוחמיו של בר כוכבא, שילוב המעיד על החזקתם גם ב"תורה" וגם ב"עבודה". תנועת בית"ר אימצה את השם של מעוזו האחרון של בר כוכבא כשמה הרשמי וישנן דוגמאות נוספות רבות. בשנים האחרונות החליט משרד הביטחון לציין בל"ג בעומר את יום ההוקרה לחיילי המילואים. כך, מדי שנה מתקיימים סמוך לל"ג בעומר טקס המצטיינים של מערך המילואים במעמד הרמטכ"ל ופורום המטה הכללי, ערב הוקרה למפקדים במערך המילואים, חלוקת "מגן המילואים" במעמד שר הביטחון והרמטכ"ל למעסיקים המצטיינים ביחסם לחיילי מילואים וטקס יחידות מצטיינות במילואים במעמד נשיא המדינה.
המרד נכשל – האש לא כבתה
אין ספק ש"בתחרות" בין התנועה הציונית, שביקשה לציין את ל"ג בעומר כחג לאומי המעלה את נס הגבורה והמרד, ובין החוגים המסורתיים שמתעלמים לחלוטין ממרד בר כוכבא ומציינים רק את פטירתו של רשב"י וגילוי תורת הסוד, ידם של האחרונים על העליונה. הסיבות האפשריות לכך רבות: החל מהעובדה שלצד גילויי האומץ בלט אז פחד מפני השלטון הרומי שדיכא ביד קשה וללא רחמים כל ביטוי של עצמאות או לאומיות, ועד לנתון הפשוט שמרד בר כוכבא, על אף היותו סמל לגבורה ולכמה הצלחות צבאיות בתחילתו, מדובר במרד שכשל. המאבק הזה דוכא באכזריות והביא בסופו לחורבנה של יהודה, להתרוקנותה מיהודים ולהפיכתה של ירושלים למרכז של עבודה זרה. ולמרות זאת, מתחת לפני השטח, דאגו אבותינו בדרכם לציין את המרד בצורה נסתרת, באמצעות מדורות בל"ג בעומר.
תנועת "בני עקיבא" קבעה את יום ל"ג בעומר כיום ייסוד התנועה, והנצחת שמו של רבי עקיבא בשמה הייתה לא רק מטעמים דתיים, אלא על בסיס ההנחה כי תלמידי רבי עקיבא היו גם לוחמיו של בר כוכבא, שילוב המעיד על החזקתם גם ב"תורה" וגם ב"עבודה"
נשוב לסיפור המרד. בראשו עמד שמעון בן כוסבא, שבדיעבד זכה לכינוי "בר כוכבא" מפי רבי עקיבא, לאחר שהלה דרש עליו את הפסוק "דרך כוכב מיעקב". כאמור, רבי עקיבא אף הכריז על בר כוכבא כמשיח' ואכן בשלבים הראשונים של המרד זכה צבא המורדים להצלחות ניכרות. המורדים הביסו את חיל המצב הרומי ביהודה, השתלטו על שטחים נרחבים במרכז ההררי של ארץ ישראל וכוננו בהם שלטון יהודי עצמאי, שכלל בין השאר שימוש במטבעות שטבעו המורדים. בראש השלטון עמד בר כוכבא עצמו, תוך שהוא נושא בתואר "נשיא ישראל". בשנתיים הראשונות של המרד, הניסיונות של השלטון הרומי לדכאו באמצעות משלוח כוחות צבא מהפרובינקיות הסמוכות, נחלו כישלון. אולם מאזן הכוחות הצבאי החל לנטות לרעת המורדים עם הגעתו של המצביא יוליוס סוורוס לזירה בראש צבאות גדולים, בסוף שנת 133 לספירה. במהלך השנתיים שלאחר מכן ניהלו הרומאים מסע מלחמה זהיר והרסני נגד המורדים. הרומאים צמצמו בהדרגה את השטח שבשליטת המורדים תוך דחיקתם למקום קטן סביב העיר ביתר, וזו נפלה בשלהי שנת 135 לאחר מצור ממושך.
ההרס שנגרם במסגרת דיכוי ההתקוממות היה אדיר. החוקרים מעריכים שרבבות מורדים ותושבים יהודים, אם לא מאות אלפים, נהרגו באותו זמן ומאות מקומות יישוב נחרבו. גם האבדות של הכוחות הרומיים היו כבדות, ונהוג לראות במערכה זו שבארץ ישראל, כקשה ביותר שניהלה רומא בתקופת שלטונו של הקיסר אדריאנוס.
מי אתה בר כוכבא?
שמו האמיתי של בר כוכבא (שמעון בן כוסבא) נתגלה לראשונה רק לפני 62 שנה, לאחר שבסקר במערת האיגרות במדבר יהודה נמצאו פפירוסים כתובים בעברית ובארמית, הכוללים תכתובות בין בר כוכבא למפקדיו. בכמה מהאיגרות שנכתבו בהן נתונים כלכליים (שטרות), צוין בר כוכבא בתואר "שמעון בן כוסבא נשיא ישראל".
מקומו של בר כוכבא בתודעה הלאומית כמנהיג מרכזי השתרש בעיקר מהצלחתו לקחת לוחמים יהודים שהיו מאורגנים בכתות ובכתי כתות שלא פעם לחמו זה בזה, ולאחדם ללחימה משותפת באויב הרומאי. בהמשך אף הצליח לקבץ את העם תחת הנהגתו, דבר המעיד על אופיו.
המורדים הביסו את חיל המצב הרומי ביהודה, השתלטו על שטחים נרחבים במרכז ההררי של ארץ ישראל וכוננו בהם שלטון יהודי עצמאי, שכלל בין השאר שימוש במטבעות שטבעו המורדים
מהאיגרות שנמצאו עולה דמותו של בר כוכבא כמנהיג תקיף ואדמיניסטרטור מוכשר. הוא לא חשש לאיים על פקודיו בכבילתם באזיקים כדי לקבל את מבוקשו, ודרש מהם ליישם בדקדקנות את הדרכותיו המפורטות. בד בבד נראה מהעדויות שגם היה דואג בצורה נחרצת לכל צורכי הדת של חייליו.
על גבורתו וכוחו הפיזי של בר כוכבא סיפרו חז"ל כי "היה מקבל אבני בליסטרה באחת מארכובותיו, וזורקן והורג בהן כמה נפשות (איכה רבה ד ב). אף אם יש הפלגה בתיאור זה, עדויות היסטוריות אחרות מתארות אותו כאדם קשוח מאוד, בעל מנהיגות קרבית נועזת ועוצמתית. אחד המקורות היהודיים מעיד כי לימד את חייליו בצאתם לקרב לומר לבורא עולם שלא יעזור אך שגם לא יפריע ("ובשעה שהיו יוצאין למלחמה היו אומרים לא תסעוד ולא תכסוף"), אמירה שהייתה למורת רוחם של חכמים.
על פי המתואר בתלמוד הירושלמי במסכת תענית, חז"ל לא אהבו גם את שיטת "מבחני הקבלה" לצבאו של בר כוכבא, שבהם דרש מהמועמדים לכרות לעצמם אצבע. התנגדותם של חכמים לעניין גרמה למנהיג הדגול להתייעץ איתם לגבי עריכת מבחן אחר. באותו מקור מובעת מורת רוחם של חכמים מבר כוכבא, על שככל הנראה היה חשדן מאוד וחשש מבגידה מבפנים. על פי המסופר בתלמוד הירושלמי, בשלבי הסיום של המרד כשהלוחמים כבר היו נצורים בביתר, חשד בר כוכבא במקורבו רבי אלעזר המודעי שהתפלל ללא הרף שביתר לא תיפול, כי הוא מסר ידיעות לאויב. כל מאמציו של רבי אלעזר עד אז להצלחת המרד לא הספיקו כדי לפוטרו מן החשד ובר כוכבא הרגו, מעשה שלפי חכמים גזר את גורלה של ביתר ליפול בידי האויב. סיפור זה מעיד גם הוא על מתיחות גבוהה ששררה כל העת בין חכמים ובין בר כוכבא.
אסטרטג מזן אחר
בניגוד לאסטרטגיה של התבצרות בערים ובמבצרים, שהייתה מקובלת במרידות קודמות ושלא הוכיחה את עצמה אל מול מכונת המלחמה הרומאית, נקט בר כוכבא שיטה של לוחמת גרילה. העיר ביתר, שהייתה במרחק קצר מירושלים במקום אסטרטגי וטופוגרפי מצוין, הוכנה לשמש מרכז צבאי ומדיני של המרד. ההרודיון הוכשר למרכז מנהלתי, ואזור עין גדי אורגן כנקודת קבלת אספקה. לפי העדויות נראה שכל כוחות המורדים פעלו באופן מאוחד ומתואם וקיבלו את הנהגתו של בר כוכבא, ושהלקחים מכישלון המרד הגדול הופקו.
דיו קסיוס, היסטוריון רומאי שחי כמאה שנים לאחר דיכוי מרד בר כוכבא, מתאר בספרו "תולדות הרומאים" את המורדים היהודים כמי שתכננו זמן רב את המרד ובצורה חשאית. על פי עדותו המרד לא פרץ כאשר חנו בארץ ישראל שני לגיונות רומאים בלבד (כ־6,000 חיילים) ואפילו לא בעת ביקור הקיסר אדריאנוס ופמלייתו. השקט הזה הטעה את הרומאים וחששם ממרדנותם של היהודים שכח, עד כדי כך שהטביעו מטבעות הנושאים מסר של שלום, ואף סמכו על היהודים בייצור כלי נשק ששימשו לאחר מכן נגדם.
בתחילה עדותו של דיו קסיוס נראתה מוגזמת, אולם בסוף שנות ה־70 של המאה הקודמת, כשנחשפו ברחבי שפלת יהודה מאות מערכות מסתור שהיו בשימוש לוחמיו של בר כוכבא, קיבלו דבריו אישור מן השטח. מערכות המסתור של בר כוכבא נבנו בצורה מתוחכמת מאוד. הן כללו אפשרויות חסימה של מנהרות, מעברים צרים שחייבו את הפוסעים בהם ללכת בצורה שפופה ולא פעם לזחול, מה שהקשה על החיילים הרומאים כבדי התנועה לנוע ולתפקד ביעילות. חלק מהמחילות נחפרו כדי לשמש פתחי אוורור לנחבאים או לאורבים בהן. נוסף על כך, במערכות המסתור היו גם אפשרויות לאגירת מים ומזון לשהייה ממושכת. הכנה של תשתית כזאת אורכת שנים ארוכות ומתיישבת עם עדותו של דיו קיסוס, שלפיה היהודים המתינו עם פרוץ המרד עד לעיתוי המתאים להם.
מערכות המסתור של בר כוכבא נבנו בצורה מתוחכמת מאוד. הן כללו אפשרויות חסימה של מנהרות, מעברים צרים שחייבו את הפוסעים בהם ללכת בצורה שפופה ולא פעם לזחול, מה שהקשה על החיילים הרומאים כבדי התנועה לנוע ולתפקד ביעילות
מותו של בר כוכבא ודיכוי המרד
העדויות הרומיות מספרות כי מותו של בר כוכבא בא לו מידי הרומאים במהלך הקרב על נפילת ביתר. לעומת זאת על פי כמה מסורות חז"ל, בר כוכבא לא מת בידי הרומאים אלא הוכש על ידי נחש כעונש מאת הקב"ה. על פי מסורות אלו בר כוכבא מצטייר כאדם עוצמתי שמותו לא היה יכול להיות כי אם בידי שמיים ולא בידי אדם, ומאידך גיסא כאדם יהיר ובעל גאווה מופרזת. הגישות הרואות במגיני ביתר כאנשים יהירים, עקשנים ובעלי גאווה מופיעות גם בכתבים הרומיים, שאף שם מצוין שהעונש שהטילו הרומאים על עקשנות המורדים, הייתה שמנעו את הבאתן של גופות הרוגי ביתר לקבורה במשך כמה שנים. רק שלוש שנים לאחר נפילת ביתר, בט"ו באב, קיבלו היהודים אישור לקבור את הרוגי ביתר. מאז נוספה סיבה זו לקביעתו של ט"ו באב כיום טוב.
עד לשנת 2010, התגלו למעלה משלושים מערות מפלט מתקופת סוף מרד בר כוכבא, חלקן ממוקמות במצוקים התלולים לאורך נחלי מדבר יהודה. המחקרים החדשים מלמדים כי תפוצתן של מערות המפלט נרחבת בהרבה, וכי טרם נחשפו מערות רבות נוספות באזור יריחו, מערב מדבר יהודה ומקומות נוספים.
על האווירה של המתיחות והחרדה הקשה שאחזה בנמלטים בשלבים האחרונים של המרד, מספרת הגמרא (שבת ס ע"א), וכן במדרשים כתובים סיפורי זוועה קשים לקריאה.
אחת האגדות המובאת באיכה רבא מספרת כי היהודים שהתחבאו במערות המסתור הגיעו לחרפת רעב גדולה כל כך, שלא נותרה להם ברירה אלא לאכול את בשר אחיהם המתים שנרקבו בחוץ. את הגופות היו מבריחים למערות מדי יום תוך הסתכנות של מי שנאלץ לגרור אותן פנימה. המדרש מספר שפעם אחת יצא אחד ומצא את גופת אביו המת. האיש קבר את הגופה וסימן את המקום. לאחר מכן חזר למערה ודיווח כי לא מצא דבר. כששלחו אדם אחר, מצא הלה את הגופה שהוחבאה בידי הראשון והביאה אל המערה. בזמן האכילה, כשגילה הבן שהוא אוכל מגופת אביו, החל בוכה ואמר "אוי לו לאותו האיש, שאכל מבשר אביו" (איכה רבה א, מה).
במערות בר כוכבא השונות התגלו לאורך השנים ממצאים רבים ומרשימים ובהם כלי חרס, זכוכית, ברונזה, אריגים, כלי נשק, מטבעות וכלי כסף. הממצאים החשובים ביותר נמצאו במערת האיגרות במדבר יהודה, הנחשבת עד היום למערת המפלט העשירה ביותר. בתוכה גם נמצאו איגרות כתובות על פפירוסים, אשר חלקן נשלחו מבר כוכבא אל מפקדי המרד בעין גדי.
עד לשנת 2010, התגלו למעלה משלושים מערות מפלט מתקופת סוף מרד בר כוכבא, חלקן ממוקמות במצוקים התלולים לאורך נחלי מדבר יהודה
סוף דבר
כמו בהרבה סוגיות אחרות שהרקע הלאומי והדתי מעורבבים בהן, גם סיפורו הנשכח של מרד בר כוכבא הפך במהלך השנים מעובדה היסטורית לסוג של סוגיה פוליטית. יש מי שרואים בבר כוכבא ביטוי לאיש העברי הקדום, הגיבור של טרום תקופת הגלות שאמור לסמל את הדרך ל"יהדות שרירים" חדשה והשראה לדמותו של הציוני הישראלי. מנגד, יש שרואים במרד ובדמותו של מובילו איום על המסורת, על האמונה ואפילו כפירה בשאלה כיצד ראויה להיראות גאולתן של ישראל. גם פה, כמו בכל הסוגיות הדומות, האמת נמצאת היכן שהוא באמצע. תורה ועבודה. חרב ומגילה. תפילין נתונות בתוך אפוד קרב.
