1.

קלמן סמואלס בכה כשדיבר על בנו הנכה, יוסי, שבגללו הוקם ארגון החסד 'שלווה'. יעל שרר בכתה כשדיברה על "הבושה שעוברת צד" – אביה פגע בה בילדותה, אבל בזכות היכולת לתקן ולרפא, בזכות מי שהאמין בה ותמך בה, היא החלה את הפעילות החברתית שלה בתחום.

הרבה דמעות ראיתי כששידרתי את טקס הדלקת המשואות, גם על הבמה וגם בקהל, אבל אלה היו דמעות של ניצחון.

המכנה המשותף, כמעט אצל כל מדליקי המשואות השנה, היה הבור הגדול שאיתו הם מתמודדים. עשהאל שבו, קטוע רגל, הקדיש את המשואה לאימו רחל ולשלושת האחים שלו שאיבד בפיגוע. אליזבטה שרסטוק מאוקראינה סיפרה על המצב הנורא של אחינו ואחיותינו, יהודי התפוצות, שנמצאים שם בחזית.

השאלה היא מה עושים כשנפגעים, כשנופלים, כשחוטפים מהלומה קשה. אתמול ראיתי אנשים שלא רק התמודדו, לא רק הסתדרו, אלא ממש צמחו מתוך זה. המשואות שהודלקו אמש היו קטנות לעומת האור שהם מאירים בחייהם יום־יום. המוגבלות של יוסי היא זו שהניעה את הוריו להקים את אימפריית 'שלווה'. הילדות של אנג'לה אלון במעברה הניעה אותה להפוך למשפחה אומנת חמה ל־217 ילדים לאורך השנים. וכן הלאה, אחד אחד.

ואולי בעצם זה האלגוריתם שמפעיל את העם היהודי. "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ – כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ". הרי שלוש שנים אחרי השואה חזרנו לכאן בגדול והתחלנו לשגשג.

לכן זה לא היה איזה ערב יוצא דופן וחד־פעמי, שבו התאמצו והצליחו למצוא כמה צדיקים. צריך לזכור לאורך כל השנה שזה הסיפור האמיתי שלנו, אלה הפנים שלנו, זו תוכנת ההפעלה. לתפארת מדינת ישראל.

2.

המילה 'אח' מופיעה בפרשת השבוע שוב ושוב. הכוונה אינה לאח ביולוגי, אלא דווקא למי שאתה עושה איתו עסקים. לפני הביזנס, אתה צריך להתייחס אליו באחווה, לזכור שהוא אח שלך. הנה כמה דוגמאות: "אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו… כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ… וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ".

זה חוזר שוב ושוב. "אחיך" היא ממש מילת מפתח. יש פה תזכורת שגם כאשר מדובר בכלכלה, במערכות ציבוריות, בניהול מדינה – אסור לשכוח את הבסיס, את העובדה שאנחנו בנים של אב אחד, ולכן אחים. הרמב"ם מגדיר זאת כך:

"כל ישראל והנלווה אליהם כאחים הם, שנאמר 'בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם'. אם לא ירחם האח על אחיו, מי ירחם עליו?"

והנה אתמול ראיתי איך המילים של התורה ושל הרמב"ם התקיימו בימינו, בפשטות. יונתן חבקוק שנרצח בפיגוע באלעד כונה "אחינו". הוא היה המוסכניק האהוב של העיר שקרא "אחינו" לכל מי שפגש, וכך דבק בו הכינוי.

שמעתי את רעייתו לימור מספרת איך גם בעסקים, בדיוק כפי שנאמר בפרשה, הוא התנהג קודם כול כאח: תיקן רכבים בחינם, עשה הנחות, לא לחץ על מי שלא היה לו כסף, והכול בחיוך גדול.

למרבה הצער, גם ברגעיו האחרונים הוא הפגין אחווה: יונתן נאבק במחבל ועיכב אותו, ובזכותו רבים בזירה הצליחו לברוח ולהינצל. כך בחייו, וכך אצל כל קורבן טרור אחרי שנרצח – זה לא מוסכניק מאלעד שנהרג. זה אח.

3.

איך לומדים בעל פה את כל התנ"ך? מאות בנות בסדנת 'נפגשות' התחרו אתמול בחידון תנ"ך מרתק בזום שערך נריה פנחס, חתן תנ"ך עולמי ומחבר שאלות חידוני התנ"ך במשך עשרות שנים. ביקשנו ממנו גם כמה עצות ללימוד תנ"ך וללימוד בכלל:

• "תנ"ך לומדים מהתנך עצמו. לא מסיכומים, לא מתקצירים. תקראו תנ"ך".
• "ככל שאתה לומד יותר – אתה אוהב יותר, ואז אתה לומד עוד יותר. זה כמו מעגל קסמים, שנמשך ונמשך".
• "כולם נתקלים מתישהו בקושי. זה צפוי. סוד ההצלחה הוא להתגבר עליו, ואז מגיעים למרחב אדיר וחדש, שבו קל לנו ללמוד, עד לקושי הבא. השאלה היא תמיד אם אתה מתייאש בקושי הראשון או צולח אותו, וכך גם בקושי הבא".
• "אף פעם לא להנמיך ציפיות. תמיד לשאוף ליותר. את ספר בראשית אפשר ללמוד פעם אחת, ואז שוב ברמה גבוהה יותר. אני יכול לחבר חידון על ספר בראשית ב־20 רמות שונות. מי שאוהב יותר ומחובר יותר, יצליח".
• "צריך לשלב בין הראש לבין הלב. לא מספיק שהראש יהיה מלא בתורה, צריך שגם הלב יהיה מלא בתורה. לא רק לשנן בעל פה אלא להבין ולהכניס את זה לנשמה. כשאשתי אומרת לי להביא כמה דברים מהמכולת אני משתדל לזכור, אבל תמיד שוכח משהו, ואת התנ"ך אני לא שוכח, כי הוא לא רשימת מכולת".
• "בתנ"ך יש ברכה. זה לא כמו שום מקצוע אחר. אם אתה מאיר לו פנים – הוא מאיר לך פנים בחזרה".

4.

נועה אריאל לא הפסיקה להמציא את עצמה מחדש. היא נולדה במושב ניר צבי, הגיעה בנעוריה לסיני, חזרה בתשובה, עברה להתגורר ביצהר ושם פתחה תיאטרון בובות. כששמעה כמה סיפורים קשים של אלימות במשפחה, החליטה שהיא לא יכולה להתעלם. היא יצרה הצגה של בובות ושמה 'הערב היפה בחיי'. עשרות אלפים במגזר הדתי, ולא רק בו, צפו בהצגה ולמדו על סימני אזהרה מקדימים למערכת יחסים אלימה. קשה לדעת כמה זוגות הצילה, לפני ותוך כדי אלימות.

אבל המהפכנות לא הפסיקה שם. נועה החליטה לטפל גם בפגיעות בילדים. בהצגה המצוינת 'ציפור קטנה צייצה לי סוד' היא נגעה ברגישות ובחוכמה בנושא המוגנות והגיעה לחילונים, דתיים וחרדים כאחד. ילד שראה את ההצגה קיבל כלים מדויקים לזיהוי סכנה, וילדים רבים פתחו לראשונה את פיהם בעקבותיה ואמרו "גם לי יש סוד".

נועה נפטרה השבוע ממחלה בגיל חמישים ושש. היא החלה במשימת השילוב החשובה של תרבות, תורה ותיקון חברתי – וקיוותה שאחרים ימשיכו.

רבים היו יוצאים מדוכדכים מההצגות שלה. מי רוצה לשמוע כמה אלימות ופגיעות מיניות מתרחשות בעולם. אבל נועה אמרה לי פעם שהיא דווקא מתרגשת ושמחה: "זה תהליך של יציאת מצרים, יציאה מעבדות לחירות, משעבוד לגאולה. אנחנו נלחמים במכת האלימות. אנחנו מצילים נשים, אנחנו מצילים את הילדים שלנו. אנחנו מנקים את העולם מזוהמה אדירה. זה היסטורי. אנחנו מעבירים הילוך לעבר הקשר החיובי והאמיתי שצריך להיות בין בני אדם".

5.

רעיון קצת לא פופולרי: אנחנו שומעים – בעיקר בימים הלאומיים של חודש אייר – המון נאומים על "זכותנו על הארץ", על הזכות הבלתי מעורערת שלנו על המקום הזה. זה נכון, אבל מי שיקרא את פרשת השבוע, פרשת 'בהר', ישים לב שהיא מדברת בעיקר על חובתנו על הארץ. לא קל להפנים את העובדה הזו, אבל האדמה הזו שייכת לנו רק אם נתנהג עליה נכון. "כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי", מזכירה הפרשה. הארץ אינה שלנו אלא של מי שברא אותה. חז"ל נותנים לנו עצה טובה ביחס לארץ ישראל: "אל תעשו עצמכם עיקר". כלומר, עלינו להרפות, לשבות (בשבת), לשמוט (בשנת שמיטה) ולשים לב שאנחנו מתנהגים בהתאם לקודים ולהוראות ההפעלה שהמקום המיוחד הזה דורש. הערכים, התרבות, השפה, החינוך – הכול צריך להיות מספיק ברמה. במקום אחר חז"ל כותבים שאלוקים כאילו אומר לנו: "כשתהיו שלי – הרי היא (הארץ) שלכם".

חנן פורת מסביר שלפי הפרשה, היחס שלנו לארץ ישראל הוא לא יחס של 'מגיע לי' אלא יחס של 'אני מקווה להיות ראוי'.