"וחדש ניסן הוא חודש הראייה, והוא כנגד שבט ראו-בן, כי ראו בנים גבורתו. אבל באייר נסתר האור, ונשאר מהראייה של הבן רק חשק וגעגועים אל הבן. ועל זה נאמר: זכרתי לך חסד נעורייך… לכתך אחריי במדבר, בארץ לא זרועה".
הפרי צדיק, ר' צדוק הכהן מלובלין, הגדיר בהגדרה מדויקת את יום הזיכרון: הבן, הזרע, לא נראה עוד, ולא נותר לאם או לאב אלא הזיכרון בארץ ללא זרע.
ביום הזיכרון הקב"ה זוכר את החיים שנשארו כאן והמשיכו ללכת אחריו הגם שהם אינם רואים אותו ואת בנם. בניסן קל ללכת. בליל הסדר אנחנו מצווים להאמין שה'רעים', המצרים, מקבלים מכות וטובעים בים. קל. בימי אייר לעומת זאת ה'טובים' מוכים: מזכירים את קדושי השואה, להבדיל את נופלי מערכות ישראל, ושוב להבדיל את תלמידי רבי עקיבא, והשנה גם את הרוגי מירון.
איך ממשיכים ללכת כך? אחת התשובות השגורות היא לחשוב על העתיד, על תחיית המתים, על היום שבו נבין את הסיפור כולו. ועד אז? נמשיך ונספור עוד יום ועוד אחד. אבל ויקטור פרנקל אמר שבשלב מסוים כבר אי אפשר להזין בני אדם במציאות אמורפית שטרם באה לעולם. מתישהו זה יפסיק לנחם.
ואז הוא עשה דבר מופלא: הוא ישב בצריף החשוך בסוף יום עבודה כשהאסירים המיואשים והתשושים סביבו ודיבר איתם רק על העבר: "פחדתי שזה יכאיב להם, אבל הזכרתי להם את העבר: את כל שמחותיו ואיך מאיר לנו זהרו אף בחשכת ההווה. לא רק חוויותינו, אלא כל מעשינו, כל המחשבות הגדולות שהגינו, כל מה שסבלנו, לא ירדו לטמיון ואף שהם נחלת העבר, אנחנו הבנו אותם לעולם והדברים שהיו – אף הם מכלל ההוויה ואולי רק הם בחזקת וודאי. יותר מכל דבר אחר".
זו הפילוסופיה של ספירת העומר. כשאין כוח עוד לספור ימים לגאולה ולתחיית המתים, אפשר לספור את העבר שזולג להווה ובעצם מקיים אותו.
בהקמת המדינה היו מי שרצו לזכור רק את "ארץ הצבר". את הישראלי החדש, שיש לו רק הווה ועתיד. היום נדמה לי שהכול מבינים שהצבר הוא צביר של המוני נשמות שמחיות אותנו מחדש בכל יום. הם, הבנים הלא נראים, יהיו תחיית המתים שלנו.
פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם, ולכן יכול להמשיך ללכת. משארותם צרורות בשמלותינו, נשמתם צרורה איתנו, בצרור החיים.
( תמונה ראשית לוח ספירת העומר בבית הכנסת אליהו הנביא (אלכסנדריה, מתוך ויקיפדיה)
