כשרואים את לאורה וייזר מסתובבת בשבילי הכפר הטיפולי "עדי נגב", המחשבה הראשונה שעולה בראש היא שמדובר בבת שירות מסורה או בבחורה בשנת שירות לפני צבא. האהבה, החום והאמפתיה שהיא מקרינה כלפי הילדים, מוכיחים כי הם זכו בה. רק כשמנסים לקשור שיחה עם לאורה ומגלים את העובדה שמעבר לכמה מילים בסיסיות בעברית אפשר לדבר איתה רק באנגלית או גרמנית, מתחילים להבין שיש פה סיפור גדול יותר.
היא בת 18, ילדה שנייה במשפחה עם שלושה ילדים, המתגוררת בעיר קטנה יחסית בדרום גרמניה. אביה עוסק בתחום פיתוח אנרגיות מתחדשות ותחנות טעינה למכוניות חשמליות. אימה עבדה עד לאחרונה בתחום הפארמה והתרופות, וכמו רבים אחרים ניצלה את משבר הקורונה כהזדמנות להסבה מקצועית. אז מה עושה ילדה טובה גרמניה רחוק כל כך מהבית, במדינה שאין לה שום קשר אליה? התשובה לשאלה טמונה דווקא בעבר.
לאורה היא אחת מארבעה בני נוער גרמנים המתנדבים השנה ב"עדי נגב", במסגרת פרויקט "מצעד החיים" (אין קשר בין זה למיזם "מצעד החיים" המתקיים מדי שנה במחנה ההשמדה אושוויץ). הפרויקט שהוקם לפני כחמש שנים, מביא ארצה מדי שנה עשרות בני נוער גרמנים, צאצאים של נאצים, להימנות עם מתנדביו. מצעד החיים נוסד בראש ובראשונה במטרה להילחם באנטישמיות ההולכת וגואה בגרמניה בשנים האחרונות. אחד הכלים היעילים ביותר במשימה זו הוא איתור של נכדים ונינים של נאצים שהשתתפו בצורה פעילה בהשמדת יהודים, ורתימתם לסיוע למדינת ישראל. בחמש השנים האחרונות התנדבו בתוכנית יותר מ־400 בני נוער במגוון מוסדות בישראל.
התוכנית עצמה מבוססת על שלושה יסודות: זכירה, מחילה ונקיטת עמדה. הזכירה נעשית באמצעות הכרה וקבלה של ההיסטוריה המשפחתית. בקשת המחילה נעשית באמצעות התנדבות ועזרה לעם היהודי ובמפגשים בין צאצאי הנאצים לניצולי שואה. היסוד השלישי הוא מלחמה באנטישמיות המודרנית, פעולה המצריכה נקיטת עמדה ברורה בעד מדינת ישראל.
"עבורי השותפות וההתנדבות ב'עדי נגב' היא דרך להביע סולידריות עם ישראל ולהבטיח שהאנטישמיות המודרנית לא תאפשר להיסטוריה לחזור על עצמה. משפחתי יודעת מה אני עושה פה, והם גאים בי מאוד", מספרת לאורה.
לאורה וייזר, מתנדבת מגרמניה: "רוב הזמן סבא שלי שוכב במיטה ויוצא ממנה רק בזמני הארוחות, וכמעט שאיננו מדבר. את מה שידוע לי שמעתי מאימי, ששמעה את הדברים מאימא שלה. אני יכולה לומר שבכל פעם שאני פוגשת אותו, אני חשה לא בנוח לשבת איתו ליד אותו שולחן. אומנם איננו יודעים הרבה על עברו, אבל מה שידוע מספיק לי כדי להבין מי הוא היה"
מה הקשר של משפחתך למה שקרה בשואה?
"אבי נולד בסקוטלנד כך שאין לו שום קשר לגרמניה. אולם אימי היא נצר למשפחה גרמנית ותיקה. אימא שלי החליטה לפני כמה שנים לחקור את קורות אבותיה בזמן מלחמת העולם השנייה, ועזרתי לה בתחקיר. גילינו שגם סבי וגם סבא רבא שלי היו מעורבים בהשמדת יהודים בשואה, אם לא באופן אקטיבי אז בכך שאפשרו לזה להתרחש.
"סבא רבא שלי, יוהן רומר, שירת בחיל מצב גרמני ששמר על הגבול בין גרמניה לשווייץ, ובתקופה מאוחרת יותר בגבול גרמניה־צרפת. התפקיד הרשמי של יחידתו היה מניעת הברחות, אולם בפועל תפקידם העיקרי היה לעצור פליטים שניסו לברוח מגרמניה אל ארצות שכנות. מטבע הדברים רוב הפליטים הללו היו יהודים. תפקיד היחידה היה לעצור את אותם יהודים, ובמקרים רבים גם להחליט על גורלם. פעמים רבות שפליטים יהודים נורו בידי החיילים. בשאר המקרים סבא רבא שלי והחיילים שהיו איתו היו אחראים על העלאת היהודים אל רכבות שהובילו אותם אל מותם בגטאות או במחנות השמדה.
וייזר: "האנטישמיות ירדה למחתרת לאחר המלחמה ובשנים שלאחר מכן, אולם עם כל שנה שחולפת היא מרימה ראש מחדש. חשוב לי מאוד לומר את דעתי ולא לעמוד מנגד. אם לא אעשה זאת, הרי שאינני שונה מאבותיי"
"בנו, כלומר סבי ואביה של אימי, השתתף גם הוא בסיוע להשמדת היהודים. הוא הצטרף בגיל 14 להיטלריוגנד, תנועת הנוער הנאצית, ובגיל 16 התנדב להכשרה לקראת קורס טיס בחיל האוויר. אחרי שנה סבי הודח, ובגיל 17 הוא גויס לוורמאכט (הצבא הגרמני הנאצי) והוצב בהולנד ובבלגיה. אין לנו ידיעות ברורות בנוגע למה שהוא עשה במהלך השירות, אולם כשמחברים את הידיעות על הזוועות שהתרחשו באותן מדינות יחד עם הדעות האנטישמיות שסבי החזיק בהן כל חייו, אפשר להסיק מסקנה או שתיים. גם אם הוא לא השתתף בפועל, אין שום ספק שהיה לכל הפחות עד לביצוע מעשים נוראיים כנגד יהודים בשטחי הכיבוש הנאצי, ושהוא לא התנגד להם. במשך עשרות שנים סבי הכחיש את השואה. הוא גם הצטרף לארגון ימין קיצוני בעל אידיאולוגיה גזענית ואנטישמית. העובדות מדברות בעד עצמן".
האם פגשת מי מהם?
"סבא רבא שלי איננו חי כבר שנים רבות. סבי חי. הוא בן 95, וכבר שנים רבות שסובל מדיכאון ומבעיות פסיכולוגיות נוספות. פגשתי אותו כמה פעמים, אולם בשל מצבו הבריאותי, מעבר לאמירת שלום לא הייתה לי איתו ולו שיחה משמעותית אחת מעולם. רוב הזמן הוא שוכב במיטה ויוצא ממנה רק בזמני הארוחות וכמעט שאיננו מדבר. את מה שידוע לי שמעתי מאימי, ששמעה את הדברים מאימא שלה. אני יכולה לומר שבכל פעם שאני פוגשת אותו, אני חשה לא בנוח לשבת איתו ליד אותו שולחן. אומנם איננו יודעים הרבה על עברו, אבל מה שידוע מספיק לי כדי להבין מי הוא היה, ואולי גם על מעשים שייתכן והיה מעורב בהם".
חלפו שנים רבות מאז השואה. אינך קשורה ישירות למעשים שנעשו, מדוע את מתעקשת לקבל עליהם אחריות?
"ברור לי שאני לא נושאת באחריות למעשיהם של סבי וסבא רבא שלי, כפי שברור לי באותה מידה שאין שום דבר בעולם שאוכל לעשות על מנת לתקן או למחות את מעשיהם. נטל האשמה הוא שלהם לשאת בו. יחד עם זאת, כשאני רואה היום את התגברות האנטישמיות בגרמניה ואת האדישות שצעירים רבים מגלים כלפי התופעה והשואה, אני יודעת שאין לי ברירה אלא לקום ולעשות מעשה. הבוקר קראתי כתבה באתר חדשות גרמני על הפגנה שהתקיימה בתחילת השבוע, ובה הונפו שלטים שעליהם נכתבה המילה 'יהודים' בקונטקסט של שנאה. זה קורה היום. האנטישמיות ירדה למחתרת לאחר המלחמה ובשנים שלאחר מכן, אולם עם כל שנה שחולפת היא מרימה ראש מחדש. חשוב לי מאוד לומר את דעתי ולא לעמוד מנגד. אם לא אעשה זאת, הרי שאינני שונה מאבותיי שקבלו את עליית הנאצים במשיכת כתף. לא הייתי מגיעה לעמדה הזאת אלמלא הכרתי בעבר של משפחתי ואת המעשים שסבי וסבא רבא שלי עשו. אז האחריות שלי איננה לעבר, אלא כלפי העתיד. להבטיח שדבר דומה לא יקרה שוב".
