1. הנה משהו קטן שכתב אלירן אוחיון, מחנך מבאר שבע, על המימונה:
"בשנה שעברה, בזמן חגיגות המימונה אצל סבתא שלי, סגר לרגע אחד הנכדים את דלת הבית שלה. סבתא קפצה מייד ואמרה: 'לא סוגרים את הדלת', ואימא שלי פתחה מייד שוב את הדלת לרווחה.
"העניין הוא שסבתא שלי כבר לא מדברת הרבה. היא לגמרי סיעודית וקשה להוציא ממנה מילים – עד שסוגרים את דלת ביתה.
"תיארתי כאן רגע אחד קטן, אבל סמלי מאוד. הרי כמות האוכל במקרר של סבתא שלי היא לא דבר סביר, שלא לדבר על כמות המקררים. שנים שלא הבנתי את הדבר הזה, אבל היה משפט אחד שחזר על עצמו: 'אולי מישהו יבוא'.
"יש בתים שבהם אורחים בלתי צפויים הם אסון, אבל אני גדלתי למציאות שבה זה הפוך לגמרי – אין זמן שאיננו מתאים לאירוח. גדלתי על זה שבית מלא הוא מתכון לשמחה.
"ככל שהזמן חולף, זה הולך ומתמעט. דלתות נסגרות, ואנשים כבר לא מגיעים ללא הזמנה. אבל ערב אחד בשנה אנו זוכים לשמוח בעובדה שאנשים פשוט מגיעים.
"ובכל פעם שאני חושב על כמה סבתא שלי מבוגרת, אני מפחד. כי העולם הזה חייב אנשים שנזעקים כשדלת ביתם נסגרת. זהו מצב תודעתי. זוהי דרך חיים. הלוואי שאזכה להמשיך כך גם בבית שלי. תרבחו ותסעדו".
2. עברו כשבועיים מאז ליל הסדר, זוכרים? רובנו קונים לחמניות, פורקים מזוודות, עושים כביסות וחוזרים לשגרה, ללימודים ולעבודה, כי תכלס, החג נגמר. הוא מאחורינו.
אתמול סיפר לי מישהו שהרב יצחק הוטנר היה מבקש מתלמידיו כך:
"אל תאמר שהחג עבר, אמוֹר שהחג התווסף. כל חג מוסיף בנו משהו, בונה בנו קומה חדשה, משאיר בנו ברכה, מחולל בנו שינוי. לא צריך למחוק ולעבור את החגים, אלא לנצור מהם חוויות. לשים לב לרגע אחד – של רגש, של תפילה, של שירה, של משפחה – ולא לתת לו להיעלם בשגרת החולין, אלא לקחת אותו איתנו.
"אנחנו צריכים להיות מסוגלים להסתכל אחורה, בעוד כמה חודשים או אפילו שנים, ולהגיד לעצמנו: 'את זה קיבלתי מליל הסדר ההוא, זה דבר שהתחלתי לעשות אז, זה שינוי שהתחיל בי באותו החג'".
אז מה לקחנו מפסח תשפ"ב?
3. הוא היה אחד המחנכים המיוחדים בדורנו, ודמותו לא מספיק מוכרת לציבור הרחב. שבע־עשרה שנים לפטירת הרב שלמה וולבה. הנה שלושה משפטים בלבד מתוך תורתו הגדולה:
• "תקבע לך כמה פעמים בשבוע שעה אחת, שבה תלך לטייל לבד ותחשוב אז קצת על עצמך, ובזה תתרגל לחיות יותר עם עצמך. לפעמים אדם מפחד להיות עם עצמו, הוא זר לעצמו ולא מכיר את עצמו. צריך לעבוד על כך".
• "בכל יום אנו נפגשים עם אנשים שונים: בעל מכולת, פקיד בדואר, נהג אוטובוס, ילדים קטנים. ננסה ללמוד מהם בכל יום שלושה דברים. ללמוד מכל אדם, ללא יוצא מן הכלל".
• "באלוקים – בני אדם רבים מאמינים. זה אינו דבר נדיר. אבל בגדלות האדם לא כולם מאמינים. אני מאמין!"
לזכרו.
צילום: ברוך יערי
4. המופתי של ירושלים האשים את היהודים בפרעות בכותל וטען שהם מנסים להשתלט על אל־אקצה. זה לא קרה רק בימים אלה, אלא גם בתקופת הפרעות בשנת תרפ"ט (1929). הרב אברהם יצחק הכהן קוק פרסם אז דברים נוקבים נגד דברי המופתי, ונראה שהם נכתבו השבוע:
"כל העולם התרבותי יודע שמעולם לא חדלו היהודים להתפלל על יד הכותל המערבי. השם 'כותל הדמעות' שרכש לו הכותל, יודעים הכול שהוא על שם הדמעות של היהודים שנשפכו שם דורות על דורות, בתפילות חודרות כל לב ונפש…
"לא נכונים דבריו של המופתי שאייְמוּ על הערבים. אין שום יסוד לזה. אין היהודים, אפילו הצעירים שלהם, מתחילים מעולם באיומים. הם רק עומדים להגן על עצמם, ובייחוד על הזקנים, הנשים והחלשים, בזמן שאחרים מתנפלים עליהם. דיבת שווא נוראה היא לומר שהיהודים מזיקים למקומות הקדושים של המוסלמים, מה שלא עלה מעולם על דעתם.
"האם זהו תכסיס של הולכים לתפילה, להיות מתחמשים בחרבות וסכינים? ומי לא יבין שהמספר הגדול הזה של הערבים, לא בא לכתחילה אלא לשם רצח? ומה נורא הדבר כשעושים את התפילה לעלילה ולכסוּת עיניים שיוכלו בשמה לרצוח ולשפוך דם נקי.
"האמת היא כל כך גלויה ובולטת שנעשה כאן מעשה זדון נורא מצד חלק מהמוסלמים על ידי ההסתה, נגד עם שוקט, העובד עבודה רוחנית ועבודה ארצית בארץ הקודש.
"…אנחנו מקווים שאותה המסורת של דרכי שלום והדדיות, לִבְנות ביחד עם כל יושבי ארץ ישראל את הארץ החביבה והעזובה, להפוך אותה לגן עדן ולארץ תרבותית מתוקנת, כמו שהיא ראויה להיות – אותה המסורת הקדושה תנצח את כל מזימות השקר והמרמה, הטומאה והזדון".
אמן.
5. הרבנית אסתר פרבשטיין, חוקרת שואה חרדית, הציגה בכנס לפני כמה שנים את תפיסתה את היום הזה:
"בציבור שלנו יודעים מהו זיכרון פרטי. כל משפחה מתעסקת בו – יש לנו ילדים על שמות הנרצחים, יש יארצייט, וזה חשוב. בציבור שלנו יודעים גם מהו זיכרון קהילתי. יש קהילות שלמות על שם אותן קהילות באירופה. אבל אנחנו זקוקים כעת לזיכרון ציבורי. זיכרון ציבורי הוא הערכים שאנחנו רוצים לקחת הלאה, אל הדורות הבאים. עד היום היו שני גוונים בלבד של זיכרון ציבורי, ואנחנו צריכים להוסיף את השלישי. תחילה היה הזיכרון הציבורי הציוני, שדיבר על לאומיות, על כוח עברי. הלקח מהנאצים הוא שחייבים להיות עצמאים וחזקים מול האיומים. פעם זו הייתה הגישה השלטת. היום מתפתחת גישה אחרת, בעייתית למדי, והיא הגישה האוניברסלית: השואה מלמדת שצריך להילחם בגזענות, בשנאת האחר וברוע. כל זה יפה וחשוב, אבל השואה לא הייתה אירוע אוניברסלי. האם זה מה שאנחנו צריכים לקחת ממנה? העמים האחרים ודאי צריכים להסיק זאת מהשואה, בהחלט. הפולנים צריכים לחשוב היטב על שנאת הזרים שלהם אז. אבל האם זה המסר לנו, הנרצחים? האם כל הלקח הוא איך אנחנו צריכים להתייחס לפלסטינים, כמו שטוענים לעיתים בשמאל הקיצוני? צריך לומר: השואה הייתה אירוע יהודי, ויהודים לא צריכים ללמוד ממנה להיות אנשים טובים יותר אלא יהודים טובים יותר. לצד הזיכרון הציוני ולצד הזיכרון האוניברסלי, יש לנו אחריות גדולה לנסח את הזיכרון הציבורי שלנו: אנחנו רוצים לחזק את העם היהודי מתוכו, מתוך ערכיו. עבורנו, זה המסר של השואה. הנאצים נלחמו ביהדות שלנו, וככל שנהיה יהודים יותר – נזכור נכון".
